מאת צורי חסון-

מי מאיתנו לא היה רוצה לחיות לנצח? שאלה שהתשובות אליה קצת חלוקות, למרות שכולנו מעבירים את חיינו בתחושה שנחיה לנצח. בתחילת פרשת השבוע אותה אנחנו קוראים השבוע אנחנו מקבלים מעין תזכורת קצרה למה שקרה בסוף הפרשה שעברה, בה פנחס נכדו של אהרן הכהן הרג את זמרי בן סלוא נשיא שבט ראובן ועל הנסיבות שהביאו לאותה הריגה. בהמשך הפסוקים התורה מספרת לנו על השכר אותו קיבל פנחס, שהוא ‘ברית שלום’.

פרשני המקרא נחלקו מה אומרת אותה ‘ברית שלום’. הפירוש המקובל של רש”י הוא שעכשיו הכהונה הגדולה תעבור דרך זרעו של פנחס במקום אחד האחים שלו. לספורנו יש פירוש שונה ומעניין. הוא מסביר שהשלום שקיבל פנחס הוא שלום ממלאך המוות, הוא מוכיח זאת על ידי שני מהלכים שונים. הראשון שיש לנו ראיה די חזקה שפנחס הגיע לגיל מופלג ביותר. הראיה היא העובדה, שהוא לפי הפרשנות המקובלת, היה איש האלוקים המוזכר בפרשת פילגש בגבעה בסוף ספר שופטים, בערך מאתיים שנה אחרי ההתרחשות בספר במדבר. המהלך השני של הספורנו הוא על פי המדרש הידוע האומר שפנחס ואליהו הנביא הם אותו אדם וכידוע אליהו לעולם לא נפטר אלא רק ‘עלה בסערה השמיימה’ והוא עתיד לבשר את בוא הגאולה.

השאלה שעולה היא למה מעשה של הריגת מישהו אחד מקנה לאדם אחר הגנה מהמוות?. ההסבר לדעתי טמון במעשה עצמו של פנחס שהיה לא רק הריגה של אדם אחר חשוב ככל שיהיה, אלא כמו שהתורה אומרת ‘קנא את קנאתי’ וזה בדיוק מה שהוא עשה. הוא, כמו שהגמרא מסבירה, היה מוכן להקריב את חייו עבוד כבוד ה’. דבר זה מתבהר על פי הגמרא בסנהדרין האומרת ששבט שמעון כולו היה סביב האוהל של המנהיג שלהם. כמו כן מהסיבה שההלכה אומרת שהבועל ארמית קנאים פוגעין בו מאפשרת לפוגע לצאת ללא עונש, אך מצד שני אם הנפגע מצליח להגיב ולהרוג את מי שרוצה להרוג אותו הוא זכאי, להבדיל מהחלטת בית דין רגילה. פנחס בהיכרותו את שתי הללו היה מוכן לוותר על חייו כדי להגן על הכבוד המחולל של הקב”ה ולכן הוא זכה שחייו יהיו נצחיים ויוקדשו לשמור על אותו כבוד.

כך גם בהיסטוריה הכואבת של העם היהודי מימי החורבן של שני בתי המקדש אותם אנחנו מציינים בימים אלו בין יז בתמוז לתשעה באב דרך הגלות הארוכה שכללה פוגרומים, פרעות ושואה עד ימי הקמתה של מדינת ישראל וימינו אנו. היו אנשים מבני עמנו שהקריבו את חייהם למען כבוד ה’, התורה, עם ישראל ומדינת ישראל. במותם הם גם זכו לחיי נצח בזיכרון הקולקטיבי שלנו ובזכותם הצלחנו לשמור על הזהות והייחודיות שלנו כעם היהודי במדינת ישראל.

הערך של הקרבה עצמית יכול להישמע מעט מסוכן כשמדברים עם ילדים צעירים. אבל לדעתי זה כן מאוד חשוב להעלות נושא זה מולם. מפני שהקרבה עצמית היא לא רק לקפוץ על רימון, הקרבה \עצמית היא לוותר על שעת הטלוויזיה כדי לעזור לאח שלך שצריך עזרה בשיעורי הבית ואפילו לוותר על מעט זמן לימוד התורה שיש לך ביום כדי ללכת להתנדב עם קשישים בבית אבות. הקרבה עצמית היא גם לא לאכול במסעדה לא כשרה כשכל החברים שלך הולכים אליה או לא להשתתף באירוע ספורט של הקבוצה האהובה עלייך המתקיים בשבת.

אם התלמידים שלנו יזכו להפנים ולממש סוג כזה של התנהגות ויבינו את החשיבות שיש לה עבור ההתפתחות והמשכיות שלהם כיהודים ועל ידי זה של עם ישראל, זו תהיה נקודת אור שנוכל לנטוע בעם ישראל שתמשיך להאיר זמן רב בעזרת השם!