מאת צורי חסון-

מדינת ישראל היא מקום בו שינויים מתרחשים במהירות הבזק. ברגע אחד אנחנו יכולים לעבור מהעצב והיגון של יום הזיכרון לשמחה וההילוללה של יום העצמאות. דוגמא נוספת לכך ראינו והרגשנו על עצמנו ביום חמישי האחרון, כשנכנסה לתוקפה הפסקת האש בין ישראל לחמאס. אזרחים רבים במדינת ישראל, שהיו תחת איום טילים במשך שנים עשר ימים וחששו לצאת מביתם, ברגע אחד הפיגו את חששם וחזרו לחיים רגילים. אותו דבר קרה גם לפני אותם שני עשר ימים, כשבאותה מהירות אזרחי ישראל הפרו את שגרת חייהם שכללה עבודה,מסגרות חינוכיות ובילויים ועברו לשגרה של מרחבים מוגנים, יירוטים ומהומות ברחובות.

קשה מאוד לענות על השאלה איך אנחנו מסוגלים לעשות את המעברים החדים הללו, מפני שעושה רושם שזה פשוט טבוע בתוך הגנים שלו כישראלים, אחרי חיים במדינה שסועת מלחמות במשך שבעים ושלוש שנים. נראה שאין ברירה למי שבוחר לחיות כאן לחיות עם המעברים הקיצוניים בין שגרה לחירום בין עצב לשמחה ובין כאוס לשלווה. מעבר שבאופן לא רגיל הפך לנחלת רוב העולם "הודות" למגיפת הקורונה.

השאלה שאני רוצה לשאול היא לא למה ואיך הגענו למצב לא נורמלי שכזה, אלא מה אנחנו עושים מולו ואיך אנחנו עוברים את הרגעים הקשים הבאים עימו בצורה בצורה הטובה ביותר, תוך מזעור הנזקים באופן המוצלח ביותר. אני רוצה לשאול את הזו עם דגש עלינו המחנכים, אשר מולם ניצבים ילדים ונערים בעלי נפשות רכות, שמעברים כאלו יכולים להיות מאוד מטלטלים עבורם מבחינות רבות.

אני סבור, שהתפקיד שלנו שאני חינוך מתחלק לשני מישורים. המישור הראשון הוא של עזרה ראשונה לצרכים הנפשיים המתעוררים אצל תלמידינו תוך כדי המערכה ומיד לאחר שהיא שוככת. העזרה הראשונה אליה אני מתכוון יכולה להתבטא בשיחות הרגעה, הסברים על המצב הביטחוני בו אנו נמצאים, עזרה בהבנה ושמירה על ההנחיות לשעת חירום ופנייה לתלמידים הנמצאים במצוקה חריפה כתוצאה מהמצב אליו נקלענו. כמו כן אפשר לקיים שיחות במעגל פתוח לדבר על מה שהיה ולקיים פעילויות מהנות וכיפיות שיכולות לעזור לשחרר מתחים ולחצים שהצטברו.

במישור השני אני חושב שצריך להיות ממוקדים גם על הזמנים הרגועים בהם לא מתרחשים אירועים קיצוניים, כמו אלה שחווינו בשבועיים האחרונים. אמנם, כשהכל רגוע, מלחמה או מצב חירום לא נמצאים בראש סדר העדיפויות שלנו שמלא בדברים שונים שאנחנו צריכים לעשות כמחנכים. אבל אנחנו צריכים להרים קצת את הראש ולגלות חזון. אנחנו יכולים ליצור מפגש שנתי שעוסק בהעצמת החוסן הנפשי בהתמודדות מול מצבי חירום (לאו דווקא צבאיים כמו שראינו בשנה האחרונה) בו נביא מומחים בתחום ונארגן פעילות ומעגלי שיח, או כל רעיון דומה. לדעתי עצם הבנה שיש צורך בדבר מעין זה והעובדה שניתן לו זמן ומשאבים הוא דבר שהתועלת שתצמח ממנו עבור התלמידים שלנו ואף עבורנו תהיה מאוד גדולה.

אני מניח שהדבר שכולנו רוצים הוא רק לחזור לשגרה מבורכת של שקט, פעילות והתקדמות בדרך אותה אנחנו מכירים. אך לצערנו החיים מלאים הפתעות לא צפויות ונראה שעבור ישראלים ויהודים יש הפתעות נוספות שלרוב אזרחי העולם אין. לכן יש לנו להשקיע ביכולות שלנו כמחנכים להגיב במצבי חירום כשצריך ולהוות מקור של תמיכה ואיתנות בזמנים הקשים מצד אחד, ומצד שני לתת להם כלים ולהעצים אותם מצד שני.

אם יש לכם הערות או תגובות בנושא נשמח לשמוע אותם.