מאת בזי רובין
כשהאסון קורה, זה לא הזמן לחפש אשמים. זה הזמן לעזור ולתקן ולכאוב יחד.
ליבי ליבי עם כל אלו שכואבים את לכתם בטרם עת של יקיריהם באסון הר מירון. אין לי מילים לכאב של ההורים שאיבדו את ילדיהם, של הילדים שאיבדו את אבותיהם, של הנשים שלא יזכו לראות את בעליהן יותר. כשקרה מה שקרה והידיעות התחילו לזלוג החוצה, הזדעזעתי מכמות הכתבות וההאשמות לגבי האחראים. המשטרה אשמה, המתפללים אשמים, השר הזה, השר ההוא, המארגן, ועוד ועוד עד שמרוב דמעות הפסקתי לקרוא.
45 נשמות חזרו לבורא עולם וכאן על פני האדמה נשארנו לאסוף את השברים. היוזמות הטובות – כבר ביום שישי לארגן אוכל למשפחות, לעזור להחזיר אנשים הביתה ממירון, התרמות דם בכל רחבי הארץ, הם היוזמות הנכונות. וביום ראשון התחיל גל של פרסום הכתובות של כל הלוויות, של המקומות בהם אפשר להגיע ולנחם בשבעה, של אנשים שמארגנים אוכל למהלך השבוע, של התרמות לספרי תורה לעילוי נשמתם והדסטארט לאסוף כסף בשביל היתומים והאלמנות. כשעם ישראל פגוע ופצוע, עלינו להתארגן כמו צבא, להתפקד ולעשות את כל מה שביכולתנו לעשות. לא לשבת בצד ולהאשים. כי כרגע זה פשוט לא העיקר. העיקר הוא להפיג ולו במעט את הסבל שאנחנו שרויים בו כעם.
זה מזכיר לי אינספור פעמים שבו ילד מכאיב לילד אחר. בוא נלך על הסיטואציה שבו ילד התנגש בילד אחר בטעות. כשהמבוגר האחראי מגיע, במקום שיוכל להתפנות ולטפל בילד הכאוב, הוא מותקף בצעקות רמות של הילד הדוחף שמנסה להגן על עצמו מעונש. “אני לא ראיתי אותו ואז הוא התנגש בי וזה בכלל אשמתו ולא אשמתי!” כמה פעמים שמענו את הדברים האלה וחשבנו לעצמנו בתור מחנכים, לא לזה התכוון המשורר? כל כך לא חשוב כרגע מי אשם ומי לא. מה שחשוב זה שאני צריכה ללכת לעזור לילד שנפל. לילד ששוכב שם, בוכה, פגוע. לא אכפת לי מי אשם ומי התנגש ומי נגח, אני רוצה לעזור למי שצריך את העזרה כרגע. ההאשמות, העונשים יכולים לחכות לאחר כך.
כדי להגיע למצב שבו התלמידים שלנו קודם כל עוזרים ורק אחר כך מאשימים או מתנערים מההאשמות, אנחנו קודם כל חייבים ללמד אותם להפריד בין עיקר לטפל. מה יותר חשוב כרגע? החטא ועונשו או התלמיד האחר? ללמד אותם לשים את האגו בצד. לשים גם את האינטרסט העצמי בצד, ואנחנו יודעים עד כמה זה לא פשוט. ובכל זאת, ללמד אותם שאנחנו לא הסיפור כרגע, מי שכואבים הם הסיפור, הם העיקר, ואנחנו מחובתנו לעזור. כשכל הרוחות נרגעים, כשהילד ניקה את הפצע, נרגע, שתה שלוק מים וחזר לחייך, רק אז אפשר לעסוק בטפל. לשאול את הילד למה הוא לא נזהר קצת יותר, רץ יותר מדי, והכי חשוב, למה הוא לא עזר לילד השני אחרי שהתנגש בו? להסביר שוב ושוב שכמישהו נפגע, בין אם במזיד או בשוגג, האחריות שלנו לעזור. התפקיד שלנו הוא קודם כל להיות שם בשביל האחר. וזה לא אומר שאנחנו חייבים תמיד להיות אלו שפיזית עוזרים. אפשר גם שהילד יבין שזה באחריותו לרוץ ולהביא את המבוגר האחראי שיעזור. או שבאחריותו לוודא שכל שאר הילדים לא יתקהלו מסביב כדי לתת לפצוע לנשום שנייה.
יהיה לנו זמן לחקור, לנסות להבין, ולהאשים. אבל אם לא נדע לתת מקום לכאב, ולא נדע קודם כל לראות ולעזור לאחר, כשהתלמידים שלנו יגדלו גם הם יסתכלו על אסון ויטיחו האשמות. בואו נלמד אותם אחרת, ומי ייתן שלא נדע צער עוד.
Leave A Comment