מאת צורי חסון-

אני מניח שלרובנו בין אם אנחנו מחנכים, הורים ואפילו כאלו שרק עברו במערכות חינוך לאורך חייהם מוכרת הסצנה בה אנחנו מבקשים מאחד הילדים לשבת ישר בכיסא, להכין שיעורי בית, לסדר את השולחן שלו בכיתה ואפילו להגיע בזמן. לצערנו הרבה פעמים זה ידרוש מאיתנו לבקש מספר פעמים ולעיתים זה אף יכול להגיע לויכוח. חילוף דברים מסוג זה בין המורה לתלמיד יהיה בדרך כלל סביב השאלה למה אתה מבקש ממני את הדברים או מה זה משנה מתי ואיך אני אגיע לכיתה?.

האמת שגם אני לפעמים שואל את עצמי את השאלות האלו לאחר שאני מעיר לתלמידים ולילדים שלי ואפילו לפעמים גם בקשר לדברים שאני עושה כמו בניהול לוח הזמנים אפילו אימונים בחדר כושר. שאלה זו מתחזקת לאור התקופה שאנו חיים בה, כשהמדיה והתרבות מעודדים אי סדר, על ידי האדרת אמנים וכוכבים לשעתם, החיים מחוץ לסדר שאותו אנחנו מכירים ולכאורה בזכות זה הם זוכים לפרצי היצירתיות שלהם.

כשקראתי ולמדתי את פרשת ‘במדבר’ אותה קראנו בשבת האחרונה הרגשתי שקיבלתי תשובות לשאלות אלו על ידי שני פירושים של הספורנו בתחילת וסוף הפרשה. פירושים שלדעתי קיבלו משנה תוקף כתוצאה מהאירועים אותם אנחנו עוברים במדינת ישראל בשבועות האחרונים.

פרשת ‘במדבר’ עוסקת ברובה בסדר בו היו מסודרים השבטים בדרך הליכתם וחנייתם, המניין של כל שבט, שמות המנהיגים שהובילו כל שבט והמניין של כל אגף שאיחד שלושה שבטים. נשאלת השאלה למה נדרשה התורה לכל כך הרבה פסוקים ותיאורים כדי להגיד משהו שאפשר היה להגיד בכמה פסקאות.

ההסבר של הספורנו על פי חז”ל הוא, שסידור המחנה לא היה בשביל נסיעתם במדבר, אלא בשביל כניסתם לארץ שהייתה אמורה להתרחש תוך כמה שבועות. כניסה שאם הייתה לפי הסדר בו היו בשילוב עם העובדה שהם היו ללא חטא (תיאור הדברים הוא לפני חטא המרגלים), אז הארץ הייתה נכבשת לפניהם ללא צורך לחימה. זה היה מתרחש, כתוצאה מהאימה שהייתה אוחזת ביושבי הארץ בראותם עם כה גדול נכנס בעוז ובגאון.

הפסוקים האחרונים בפרשה עוסקים בכהנים בני משפחת קהת שעבודתם הייתה קדושה ומסוכנת ביותר מפני שהם נשאו את ארון הקודש וכליו: “אַל־תַּכְרִ֕יתוּ אֶת־שֵׁ֖בֶט מִשְׁפְּחֹ֣ת הַקְּהָתִ֑י מִתּ֖וֹךְ הַלְוִיִּֽם. וְזֹ֣את׀ עֲשׂ֣וּ לָהֶ֗ם וְחָיוּ֙ וְלֹ֣א יָמֻ֔תוּ בְּגִשְׁתָּ֖ם אֶת־קֹ֣דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֑ים אַהֲרֹ֤ן וּבָנָיו֙ יָבֹ֔אוּ וְשָׂמ֣וּ אוֹתָ֗ם אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ עַל־עֲבֹדָת֖וֹ וְאֶל־מַשָּׂאֽוֹ. וְלֹא־יָבֹ֧אוּ לִרְא֛וֹת כְּבַלַּ֥ע אֶת־הַקֹּ֖דֶשׁ וָמֵֽתוּ. (במדבר, ד, י’ח-כ’). הספורנו בפירוש על התורה מסביר: “אל תכריתו – אל תניחו את המשאות באופן שיזכה בהם כל הקודם, כי בזה האופן יקרה שידחפו זה את זה ויחללו את הקדש, וזה יהיה סבה להכריתם, כמו שסיפרו ז״ל שקרה בתרומת הדשן”.

פירושים אלו מתקשרים עם הימים הקשים העוברים עלינו מפני שהם אומרים לנו, שברגע שיש תוכנית מסודרת ומותאמת למציאות הפיזית ולדרך בה הקב”ה מנהל את הטבע, אז דברים יתנהלו בצורה נכונה. במישור צבאי-אזרחי אויבנו אפילו לא ירצו להילחם בנו דבר שיבטיח שלום עבורנו ועבורם. מצד שני, גם בקודש שם אולי נחשוב שמפני שאנו עושים מצוות ועבודת הבורא אנו מוגנים. דבר שהוא לא נכון יכול להיות מסוכן ולכן יש צורך לשמור על הסדר גם שם כדי שנמנע מסכנה. מפני שגם שם חוקי הטבע עדיין קיימין ואין לנו לסמוך על ניסים. לכן אם גשר מסוים יכול להכיל רק מספר מסוים של אנשים אז אם יעלו עליו יותר אנשים ממה שהוא יכול להכיל, אז יכול להתרחש אסון כמו זה שראינו לעינינו לפני כשבועיים.

לדעתי התשובה שאנחנו צריכים לתת לעצמנו ולתלמידים שלנו היא, שיש חשיבות עצומה לסדר ולעשייה הנכונה, מפני שברגע שאנחנו מאבדים אותו אנחנו נותנים פתח לכאוס להיכנס. אבל זה לא רק הסכנה שהכאוס יגיע, אלא מדובר גם בכך שסדר ודרך נכונה של התנהלות מביאה להישגים. דוגמא נפלאה לכך אנחנו רואים בספורט שם קבוצות וספורטאים מקצועיים שלוקחים את המקצוע שלהם ברצינות מגיעים להצלחות יוצאות דופן.