מאת בזי רובין

"שימי ידך בידי אני שלך ואת שלי". ככה שרנו. כי ככה לימדו אותנו. לסמוך אחד על השני. לתת יד ולהבין כי אנחנו שייכים אחד לשני. יש משהו המקשר בינינו חזק חזק שהמילים הם שימי. ציווי. אין כאן הצעה, אין כאן משא ומתן קואליציוני, רק ציווי, כי הרי אני שלך ואת שלי. ואולי הפוליטיקאים שלנו, העסוקים יומם בלילה בלתכנן, וליצור חיבורים, שכחו את המהות הזו ולכן אנחנו תקועים כבר מעל לשנתיים בלי ממשלה מתפקדת? אני חוששת שהקרעים והמריבות הללו משפיעים עלינו בתור חברה, ורוצה להציע שלושה דרכים לחנך ולהחזיר לתלמידים שלנו את האמונה בכך שלמרות הריבים והמשברים אנחנו עם אחד. אנחנו עם חזק ונצחי וזה לא משהו שבא לבד, אנחנו חייבים להשקיע בזה. אנחנו חייבים להחזיר קצת מהביטחון של השיר העממי הזה, כי בסופו של דבר, אנחנו באמת שייכים אחד לשני, או בהגיג המפורסם יותר – כל ישראל ערבים זה לזה.

"שימי ידך בידי אני שלך ואת שלי". ככה שרנו. כי ככה לימדו אותנו. לסמוך אחד על השני.

דבר ראשון, כולנו צאצאיו של אברהם אבינו. כשהקב"ה אמר לאברהם לספור את כוכבי השמיים כי "כה יהיה זרעך" אולי זה נשמע לנו מוגזם. ועובדה, אין ליהודי כיום מראה מסויים, צבע עור מסויים, צבע שיער או עיניים או שפתיים מסויים. גדלנו, התרחבנו, שהינו אלפיים שנה בגלות, התערבבנו והתאקלמנו ובכל זאת אנחנו עם. כולנו צאצאיו של אברהם אבינו. העובדה שכל אחד מאיתנו הוא כוכב שאברהם אבינו ניסה לספור, ושלאט לאט כולנו חוזרים הביתה לארץ ישראל אמורה לחבר אותנו חזק חזק אחד לשני. אנחנו משפחה אחת. אמנם קצת מטורללת, קצת קשת עורף, אבל משפחה זה משפחה, לא משנה מה.

דבר שני הורינו, זקננו, אחינו ואחיותינו נלחמו כדי שאנחנו נוכל לחיות פה בשלום. תמיד כשאנחנו במצב של מלחמה באוייבים אנחנו יודעים טוב טוב להתלכד, להיות שם אחד בשביל השני, לתמוך לעזור ולקרוע את השמיים עם התפילות שלנו. אבל כשאין סכנה מחוץ אנחנו על קוצים, מתחילים לריב אחד עם השני. אסור לנו לנהוג כך. אסור לנו לשכוח את ההקרבה של כל אלה שנתנו את נפשם על ארץ ישראל כדי שאנחנו נוכל להמשיך ולחיות בארץ חמדת האבות. אם לא למעננו אז למענם. אנחנו חייבים למצוא דרכים טובות יותר לריב. אנחנו צריכים למצוא את הכלים שיעזרו לנו להתפשר, לאהוב ללא תנאי, למצוא את עמק השווה ולהשלים.

דבר שלישי, אם גם בתוך משבר של מגפה עולמית ובלי תקציבים כי אין ממשלה הצלחנו להגיע למצב שבו רובנו מחוסנים והכל נפתח שוב, תחשבו מה יכול לקרות פה אם היינו יותר מלוכדים. לאיזה גבהים אנחנו יכולים להרים את העם הנפלא הזה! כשאנחנו רוצים, אנחנו אומת הסטארט אפ. אנחנו העם ששולח את מפקדיו ללמד את כל העולם מהי לוחמה בשטח בנוי, מארבים וקרב מגע. אנחנו העם שבכל הסרטים הדמויות מתבאסות כשהן קולטות ששלחו מישהו מהמוסד. אנחנו העם שייצר את עגבניית השרי, נתן למדינות באפריקה את הכלים לגדל יבול בלי מים. המדינה שלא מפקירה את העניים והיתומים ותורמת כסף להדסטארט כדי שהם יחיו בכבוד. יש לנו את הכח לעוף, בואו נשים ידיים יחד, ונצא לדרך.

המשפט השני הוא הי הי גליה בת הרים יפהפיה. אבל הוא כל כך לא רלוונטי שאנחנו לא זוכרים אותו.

ורק עוד נקודה למחשבה. החצי הראשון של השיר שגור בפינו מגיל צעיר, ואני בטוחה שאם מישהו יפצח במקהלה, כולם יצטרפו לחלקו הראשון. אבל מה המשפט השני של השיר? כולם זוכרים היי היי, ואז ממלמלים את הסוף כמו הסוף של אנעים זמירות.. המשפט השני הוא הי הי גליה בת הרים יפהפיה. אבל הוא כל כך לא רלוונטי שאנחנו לא זוכרים אותו. אמנם, גליה היא בת הרים יפהפיה, אבל זהו לא המוקד שלנו. זה לא היופי שחיבר אותנו, לא השם גליה או העובדה שהיא בת ההרים. החיבור שלנו והשייכות שלנו אחד לשני הוא יותר עמוק מזה. הוא שורשי, הוא היסטורי, ואת זה, אנחנו חייבים להמשיך ולהשריש אצל הדור הבא.