מאת צורי חסון-

אחת השאלות שמלוות אותנו לאורך חיינו וביתר שאת בתקופה האחרונה היא היכן עובר הגבול בין רמת הנתינה שלי לחברה לעומת חיי הפרטיים?. בימים אלו במדינת ישראל השאלה הזו נשאלת בתוקף במהלך הדיון לגבי החיסונים לקורונה, אבל בדרך כלל היא נשאלת דווקא בהקשר אחר. הקשר זה מתעורר עבור כולנו בימים המיוחדים בהם אנחנו נמצאים, אחרי חג הפסח בין יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות.

מבין סדרת הימים העוצמתיים הללו, היום שלדעתי יש לו את האפקט החזק ביותר הוא יום הזיכרון. זהו יום, שגם מי שלא איבד אדם קרוב בהגנה על מדינת ישראל, לא יכול להישאר עם עין יבשה. הידיעה שאנשים אחרים הקריבו את חייהם בדמי ימיהם למעננו ולמען הקיום שלנו בארץ מטלטלת אותנו מבפנים, מפני שאנחנו יכלנוו להיות במקומם. המחשבה שעוברת לי בראש היא, שאני הייתי באותם מקומות ובאותם יחידות בצבא בהם רבים איבדו את חייהם ובאותה מידה זה יכול היה להיות אני. זו מחשבה שלדעתי עוברת בצורה כזו או אחרת בראשיהם של רבים מאזרחי המדינה.

כשלוקחים צעד אחורה מהפן הרגשי ומתבוננים על המהות של יום הזיכרון, אנחנו מגיעים לשאלה בה פתחתי. עד כמה אני או כל אחד מאיתנו מחוייב או צריך לסכן את עצמו כדי להציל אחרים. כשאני התגייסתי לצבא לא שאלתי את עצמי את השאלה הזאת. אני התחנכתי על ערכי הציונות בתיבול עם רצון לשירות משמעותי, הפיגועים הקשים שליוו את תקופת ההתבגרות שלי ואמונה חזקה שאם אני לא יהיה שם לשמור על המדינה אז מי יהיה שם. מה עוד שבתור נער צעיר אתה חושב שאתה בלתי פגיע והאפשרות שאני מסכן את עצמי אפילו לא עברה בראשי.

האמת היא, שכן הייתי במקומות מסוכנים אבל גם אחרי השנים שעברו והידע והניסיון שנרכש אני עדיין מאמין שהסיכון צריך להילקח. אם לא יהייו חיילים שישמרו על המדינה, אף אחד לא ימנע מאוייבנו ומבקשי רעתנו לפגוע בנו ולהשמיד את המדינה הנפלאה שבנינו. אבל השאלה הגדולה יותר היא האם זה נכון לכל מצב? למשל, אם אני רואה מישהו טובע בים האם אני מחוייב להציל אותו?.

אני מגיע מעולם ההלכה והתשובה שמגיעה משם היא שמדובר בניהול סיכונים המחולק לשלושה פרמטרים: מידת הסכנה בה נמצא האדם, מידת הוודאות ומידת הסיכון שאני אכניס עצמי לתוכה. אם נחזור לדוגמא שלנו אז אם מדובר בילד קטן שטובע במים הרדודים בבריכה אני חייב להציל אותו. הסיבות לכך הם: שהסכנה בה הוא נמצא גבוהה מאוד כך גם הוודאות שאציל אותו, לעומת זאת הסיכון שלי הוא כמעט לא קיים. לעומת זאת, גבר צעיר שנקלע לתוך מערבולת בים סוער כשאני לא מיומן בהצלה. זו שאלה קשה מפני שרוב הדעות יגידו שאני לא צריך להיכנס להציל אותו כי הסיכון גבוה מידי לעומת הסיכוי שאצליח לעזור לו. בנוסף לכך ייתכן שהוא יוכל להציל את עצמו.

לדעתי כל אחד מאיתנו צריך שיהיו אצלו בראש את שלושת הפרמטרים האלו כשהוא צריך להחליט בנושאים הנוגעים לסיכון חייו ובריאותו. אבל לא רק אליהם לפעמים מדובר על פגיעה באורח החיים המשפחתי, החברתי או הלימודי למען מטרות טובות. אני מאמין שאנחנו צריכים להעביר לתלמידים שלנו את הידע הזה כדי שהם יוכלו לקבל החלטות נכונות עם יותר מודעות לגבי החיים שלהם. כאדם בוגר שמסתכל 20 שנה אחורה גם אם הייתי לוקח את אותה החלטה לגבי השירות הצבאי הייתי מעוניין שאותה החלטה תגיע ממקום יותר שלם.