מאת בזי רובין

כל שנה אני עומדת על פרשת דרכים מטאפורית. בין פסח מלשון פה-שח לבין פסח מלשון לפסוח. בעיניי, ליל הסדר הוא השיא החגיגי של “חנוך לנער על פי דרכו” וגם מלמד אותי כל פעם מחדש שמה שנכון לשנה שעברה לא בטוח נכון לשנה הנוכחית ועלינו להעז להשתנות עם הזמנים. 

שנה שעברה, בליל הסגר מה שנקרא, ישבנו אני ובעלי לחגוג לבד. בכל הארץ חצאי ורבעי משפחות התיישבו, חוגגים ליל סדר מוזר בו השיר מה נשתנה לקח על עצמו שלל מטענים רגשיים. המהות של ליל הסדר הוא כמובן “והגדת לבנך” אך הילדים שלנו היו צעירים מדי. בני שנתיים וחצי וארבע, עם אופי יקי להפליא, ידענו שאין סיכוי למשוך אותם עד הסדר בלי בכי תמרורים של “תנו לישון בשקט”. אז וויתרנו מראש. החלטנו לחגוג רק אנחנו וביום החג, למחרת, בארוחת צהריים עשינו סדר מותאם לילדים והיה מהנה כל כך. בחרנו מראש את הקטעים שחשבנו שהילדים יוכלו להבין, הכנו משחקים והעברנו את סיפור יציאת מצרים לדור ההמשך שלנו, אשכרה והגדת לבנך.

השנה היה אחרת. השנה הילדים קצת יותר בגרו אבל עדיין עם המעבר לשעון קיץ ידענו ששוב אין סיכוי להשאיר אותם ערים (אין מה לעשות, יקים כבר אמרתי?) החלטנו לערוך להם פרה-סדר מה שנקרא. כיוון שהסדר היה במוצאי שבת, בסעודה שלישית ערכנו שולחן עם קערת סדר, מצות, בובות של מכות מצרים, הגדות וכריות מקושטות שהכנו יחד בשבוע שלפני. הפעם כבר בכלל היינו אצל ההורים, אז כמובן שכשהגענו לשיר מה נשתנה ביקשנו מכל המשפחה שתצטרף לחזות במאורע הקדוש. סיפרנו את סיפור יציאת מצרים, הפעם עם קצת יותר שיח ועומק, שרנו, שאלנו שאלות, ושוב, קיווינו שבזה מילאנו את חובתינו לספר ביציאת מצרים. 

בשלושת עשורי חיי זכיתי לראות את ליל הסדר על ציר מעגלי פושט צורה ולובש צורה.

היום בערב אני אחגוג יום הולדת שלושים. בשלושת עשורי חיי זכיתי לראות את ליל הסדר על ציר מעגלי פושט צורה ולובש צורה. הוא התחיל כמו שתיארתי עכשיו, עם הורים לילדים קטנים שמנסים לפסוח ולדלג על החלקים הלא מובנים ולהתמקד בדברים הפשוטים- פרעה איש רע, עם ישראל נגאלו, הקב”ה הוא מלך ועשרת המכות זה אחלה משחק פנטומימה. אחר כך זה עבר לדילוגים קצרים יותר. הוסיפו לנו טקסטים, ביקשו ממנו לקרוא, הוסיפו עוד שירים ולאט לאט ככל שאנחנו הילדים התבגרנו הרמה עלתה, ושוב הסדר פשט צורה מלפסוח לפה-שח. ללליל הסדר שכל כולו משפטים שמתחילים ב”למדתי בבית המדרש כך וכך” או “שמעתי בשיעור מיוחד לפסח רעיון מקסים על החלק הזה בהגדה”. פתאום השולחן מתמלא בשיח, למרות הבטן המקרקרת אנחנו ממשיכים להתמקד במגיד, יודעים ששולחן עורך לא ייעלם אם לא נאכל במהירות, מאריכים בשירי ההלל בסוף ההגדה. ואז אנחנו גדלים, מתחתנים, מולידים ילדים והסדר חוזר לצורתו הראשונה. הפשוטה.

תמיד חשבתי שחנוך לנער על פי דרכו הכוונה היא להבין מה הצורה הנכונה ללמד תלמיד ופשוט לעשות את זה. אם הוא לא מסוגל להקשיב, בואו ניתן לו ללמוד דרך היצירה והידיים. אם המוזיקה מדברת אליו, בואו נלמד שירים וניגונים וניגע בנשמה שלו משם. כל אחד לומד אחרת והתפקיד שלנו בתור מחנכים הוא למצוא את הנקודות חיבור הללו והגיע אליהם. אך פסח מדגיש שיש מפלס נוסף בכל הסיפור. לא רק שיש לנו מטרה לחנך כל אחד בדרכו שלו, אלא שלכל זמן ועת. לקטנים אנחנו מדלגים על הבתים שלא יוכלו להכנס אליהם עכשיו, ומתמקדים רק בחלקים שכן. לאט לאט אנחנו צריכים לעדכן ולשנות את השיח ולהתאים אותו לגיל, ולנפש של התלמיד. שצריך לעמוד תמיד על הדיכוטומיה שבין פה-שח לבין פסח מלשון לדלג. הנחמה היא עצומה, כשאנחנו מבינים שזה לא חד וחלק. שיש הזדמנויות להכנס לעומק בעוד יש גם זמנים שמותר ואפילו חובה עלינו לדלג כדי לחנך. 

ליל הסדר הוא הצ’אנס השנתי שלנו לעצור ולהסתכל על התלמידים שלנו ולהגיד שלום. מה התאים לכם עד עכשיו? מה מתאים לכם מעכשיו? יכול להיות ששום דבר לא צריך להשתנות כרגע, אבל יכול להיות גם שכן. אני מברכת את כולנו, שליל הסדר השנה, והלימוד השנה לא יראה בדיוק כמו השנה הקודמת, ושגם לא תהיה דומה מדי לשנה הבאה. ולשנה הבאה בירושלים הבנויה.