בחמישה עשר לחודש אב, ט”ו באב, אנחנו חוגגים יום המוקדש לאהבה. ט”ו באב הוא חג מינורי בהשוואה לשאר חגי ישראל. הוא לא חוגג את השנה החדשה, הוא לא יום של בקשת מחילה, ואין בו אבלות או הצבת מטרות קדימה. ובכל זאת, מהי האהבה אם לא התגלמות הרגש? בתור מחנכים המשימה שלנו היא להתפתח בתור מחנכים, ליצור תוכן, להכין שיעורים בשביל התלמידים שלנו. בעוד אנחנו לא תמיד מודעים לכך, חלק מהותי מהתפקיד שלנו הוא להיות חוט מקשר של אהבה, כי בלי זה אין אפשרות לקשר הוראה ולמידה יחד.

פעם, בתקופה של בית המקדש השני, הייתה מסורת יפהפיה. בתאריך מסויים, נשים היו יוצאות בשמלות לבנות מושאלות וחוללו בכרמים. הן היו משאילות אחת לשנייה את השמלות כדי שאף אחת לא תישאר בלי. הגברים, כמו הנשים, היו יוצאים גם הם לכרמים להצטרף לשמחה. המטרה של המסורת הזו הייתה לא פחות ולא יותר, למצוא אהבה. כל המטרה של המסיבה עם הבגדים היפים הייתה ליצור משפחה, לחיות ולהפיח חיות למסורות, ולמצוא את האמצעים למגן דוד. בית המקדש השני כבר לא קיים, וגם המסורת היפה הזו איננה, אבל אם נחשוב על המקומות הראשונים שבהם פוגשים את האהבה, ברור שמקומות חינוכיים נמנים בתוכם. בתור ילדים אנחנו התאהבנו בגני משחקים, בבית ספר, בתנועות נוער ובחוגים. אולי האהבה לא הייתה במובן הרומנטי של המילה עם ישות פיזית. האהבה יכולה ללבוש ולפשוט צורות כיוון שהם יצורים הקשורים אחד לשני. אני זוכרת את האהבה שלי לספרי הקומיקס של קינו. קראתי כל דף ומצאתי תשובות לכל השאלות שלי, רק כדי לקלוט שעכשיו יש לי עוד יותר שאלות. ההומור, ההתמרמרות ריתקו אותי, ושמעתי את החכמה בקולה של אותה ילדה קטנה. אנחנו מוצאים אהבה בדברים הבלתי צפויים, בתוך עולם הספרים ובתוך הטבע. אנחנו מסתובבים ברחובות ומרגישים את הפליאה מהעלים בעצים. ובכל זאת אנחנו חייבים להזהר לא להפוך את האהבה הזו לרומנטי מדי, כשלפעמים, במרחבים החינוכיים שלנו אנחנו מרגישים תסכול כשהשיעור לא הולך כפי שרצינו. הפגישה עם הבלתי צפוי, לטוב ולרע, הוא גם סוג של אהבה. לחשוב שלאהבה יש רק שפה אחת זו טעות, כפי שהיהדות בעצמה מראה לנו שיש כמה שפות שונות לאהבה.

חשוב לנו לזכור שהחג של ט”ו באב הוא יום אהבה לאוהבים. לא לחבר או לבעל. אם אנחנו נמצאים בתוך המרחב המקצועי שלנו ומוצאים שם את האהבה, במשימות, במנוע של החינוך, אזי גם לנו יש את הזכות לחגוג את יום האהבה הזה. ביהדות, יש קונספט מרכזי של הברית, הקשר האוהב עם הקב”ה שחוזר דורי דורות. אחד מהחוקים החשובים בתורה היא ואהבת לרעך כמוך. בפרקי אבות, הרבנים משווים בין שתי סוגים של אהבה: אהבה שתלוייה בדבר, שסופה להתפורר, ואהבה שאינה תלוייה בדבר שסופה להתקיים לעולם. בסיפור של אמנון ותמר, הילדים של המלך דוד, אמנון מתאהב בתמר, וסופו שהוא מתעלל בה. אחרי שזה נגמר האהבה שלו הופכת לשנאה, אפילו יותר חזקה מהאהבה שהייתה לו עוד קודם לכן. יהונתן, בנו של שאול וממשיכו, אהב את דוד, היריב למלוכה שהמלך שאול שנא. יש פה השוואה מעניינת, שתי סוגים של אהבה שאנחנו מוצאים בסיפורים האלה. בסיפור של אמנון, ההתאהבות בתמר בצורה מוגזמת האפילה על מה שהיה אמור להיות יחס אוהב וטבעי בין אחים. המשיכה המינית שלו הפכה את הקשר לקשר אינטרסנטי, וכשהוא הבין את טיב ההתאהבות הוא כבר לא היה מעוניין בה. הוא “אהב” אותה בגלל שהיא שירתה אותו, האהבה הייתה בסך הכל אמצעי לספק את התאווה שלו. הוא לא אהב אותה בתור בן אדם, אלא בתור אובייקט. מצד שני, במקרה של דוד ויהונתן, הטבעי הוא שיהונתן ישנא את דוד כיוון שהוא מאיים על המלוכה. ובכל זאת, הוא אהב את דוד בגלל מי שהוא היה, לא בגלל מה שהוא יביא לו. זוהי אהבה שאינה תלויה בדבר. היכולת לראות את האחר ולהעריך אותו בלי קשר למה שהוא יכול לעשות בשבילי.

אהבה היא תרגיל מתמשך, פעילות שמתקיימת כל יום דרך המילים והמעשים שלנו, המחוות שאנחנו עושים להראות נוכחות, התעניינות בשלומם של אחרים. החינוך בעצמו הוא אקט של אהבה, אבל לחשוב על כך הוא תרגיל מנטלי לא פשוט למורים כיוון שהוא לא מדיד. החינוך הוא אהבה כיוון שאנחנו נותנים מעצמנו בצורה מלאת רגש כדי לתמוך בשלומם של האחר. אנחנו לא מצפים ליותר מצמיחה האישית, המקצועית, הרוחנית והחברתית של התלמידים שלנו. כשאנחנו מחנכים, אנחנו יוצרים משפחה, אחת שדרכה אנחנו יוצרים עולם טוב יותר, עולם שבו הדור הבא יישם את ואהבת לרעך כמוך בדיוק כמו שהמורים שלהם אוהבים אותם.