מאת בזי רובין

נתחיל בזה שאני אשת חינוך מעולה. אולי לשים קצת מהאגו שלי בצד יעזור… אבל אני יודעת איך להעביר תכנים, לשמור על עניין, ותמיד משתדלת לתבל בהומור. אני מעולה וזה לא רק בגלל כל אותם אנשי חינוך, מכרים ומשפחה שהאמינו בי. הטור הזה מוקדש לשלושה מורים, מורים שעד היום אני זוכרת בבירור. מורים שכנראה התבלבלו. מורים שאולי באמת חשבו שזאת הדרך החינוכית הנכונה אבל אני חולקת עליהם. מורים שאם תעירו אותי באמצע הלילה גם חמש עשרה שנה אחרי אני ישר אזכור אותם כי אני סוחבת את זה איתי תמיד. 

מורים יקרים. הטעויות שלכם הותירו אותי המומה, כאובה, ואני סולחת- לא סולחת. כי בסוף אני יודעת שעם כל הרע, יצאתי חזקה יותר. אני רוצה לחשוב שאם אני אשתף קצת מהחוויות הללו עם עולם של מורים ומחנכים, אולי נוכל לפחות ללמוד משהו מזה, אולי זה יגרום לנו לחשוב פעמיים לפני סיטואציות מסוימות. ואולי זה סתם, כי אני מרגישה שהגיע הזמן לשתף וסוף סוף להשתחרר מזה. 

למורה א’, כמה שהערצתי אותך. היית צעירה ונמרצת ויפה ומרוב שאהבתי אותך התחפשתי אלייך ביום תחפושות של פורים בכיתה ה’. אפילו ביקשתי ממך להביא לי בגדים כדי שזה יהיה משכנע, ואת ברוב התלהבות איפרת אותי כמוך ונתת לי להתחיל את היום בכיתה במקומך. אז איך אומרים? כגודל ההערצה…  את יכולה להבין כמה כאב לי בלב כשבתחילת כיתה ו’ העמדת אותי מול הכיתה וצעקת עליי במשך עשרים דקות. השפלה שאין כמותה, על מעשה שאת בעצמך נתת לי אישור לעשות אותו. יותר נכון לומר שלא לעשות אותו. 

בקיץ בין כיתה ה’ לכיתה ו’ החלטת שכולנו נצטרך להשלים שלושה ספרי מתמטיקה עבים. בחישוב קל אני והוריי הבנו שייקח לי לפחות שלוש שעות ביום לאורך כל הקיץ להשלים. זאת אחרי שנה שבה היה לי יומן שיעורי בית כי הוריי הבינו שהילדה שלהם בכיתה ה’ עושה בממוצע שעתיים עד שלוש שעות שיעורי בית ביום, ומרוב לחץ ודאגה כבר לא הולכת לשחק עם חברות או לחוגים כדי לא לפספס משהו. אחרי שיחה בין הוריי לבין המנהל ובינך את הבטחת שהמטלות בספרי המתמטיקה הם המלצה בלבד ואם אני לא רוצה אני לא חייבת לעשות אותם. את הקיץ ביליתי בכיף בעוד כל חברותיי לכיתה עמלו על הספרים והשלימו אותם. ביום השלישי לתחילת כיתה ו’ ביקשת מכולם להוציא את הספרים ולהגיש אותם אלייך ואני לא הגשתי בגלל אותה שיחה בתחילת הקיץ. את הסתכלת עליי בכזה כעס, והעמדת אותי מול כולם, וצעקת עליי מה שהרגיש לי נצח, וכל החברות שלי פשוט ישבו שם בהלם. לא ידעתי אז לעמוד על שלי, ותמיד תמיד לימדו אותי לכבד מורים אפילו אם אני לא מסכימה איתם. אז שתקתי. דמעות זלגו לי מהעיניים ואת הבושה הזו אני מרגישה אפילו בעודי כותבת את השורות האלה. לא היית צריכה להתנהג ככה. אני הייתי תלמידה טובה. מצטיינת אפילו. שתדעי מורתי היקרה שבגלל מה שקרה באותו יום ההורים שלי הוציאו אותי מבית הספר והכניסו אותי לבית ספר אחר. נאלצתי לעזוב את כל החברות שלי, הייתי צריכה להסתגל למקום חדש רק לשנה אחת, ואני עד היום לא הצלחתי לסלוח. 

למורה מ’ היקרה, כואב לי שלא האמנת בי. אולי זה לא מדוייק, כואב לי שלא טרחת לבדוק למה אני כל כך לא מצליחה ולנסות לראות איך עוזרים. בחטיבת הביניים הייתי בבית ספר שלא לימדו לשון. בתיכון עברתי למקום חדש (כן כן, עכשיו הבנתם, הייתי בארבעה בתי ספר בין יסודי לתיכון) ובתיכון, כל הבנות התחילו שם בכיתה ז’ ללמוד לשון. כך יצא שכשהגעתי לשיעור שלך היו חסרות לי שנתיים של חומר. ובמקום לומר לי – יש פה חור, בואי ננסה לסתום אותו, פשוט קראת לי לשולחן שלך אחרי המבחן הראשון ואמרת לי – חבל. את לעולם לא תצליחי להשלים פערים. אז תשבי בשקט ותשתדלי רק לעבור. 

מ’ היקרה, ההורים שלי מצאו לי מורה פרטי. תוך כמה חודשים השלמתי את כל הפערים אבל את היית בשלך. התחלתי להשיג ציונים נפלאים ועדיין את החלטת לתת לי מגן 70 לקראת הבגרות. כל תחנוניי נפלו על אוזניים ערלות והשלמתי עם גורלי המר. ניגשתי לבגרות אחרי דם יזע ודמעות והשגתי 97. כמה מבאס שהמגן פשוט משך אותי כלפי מטה לציון מבאס ותקוע. עד היום אני לא מבינה למה לא האמנת בי קצת. הראיתי לך שאני דוחפת קדימה, שאני מסוגלת, שזה בסך הכל פער של חומר, לא משהו יותר מזה. שתדעי לך, בנוסף לכל עיסוקיי לאורך השנים, אני גם מלמדת אולפן עברית לעולים חדשים מעל לחמש שנים. ואת כל מה שלא רצית ללמד אותי, אני משתדלת להעביר הלאה. 

חשוב לי לציין שיש לי רק כמה מורים ומורות שחשבתי לכתוב עליהם בטור הזה, וזה טיפה בים לעומת כל המורים והמורות שיש לי רק דברים טובים לכתוב. זה הזכיר לי את הדייט הראשון שאי פעם יצאתי אליו. הוא היה כשלון טוטאלי. קטסטרופה מבאסת בטירוף. בערב שלמחרת הייתי עם חברים ומשפחה באירוע ואחד החברים הטובים שלי אמר לי שאני חייבת לספר לאמא שלי על הדייט הזה. התיישבתי לידה וגוללתי את הסיפור והיא חייכה ואמרה לי “נו, את צריכה כמה כאלה כדי לזהות דייט טוב בהמשך..” 

אני לא חושבת שהמורה א’ ולא המורה מ’ פעלו מרוע. כיום ברור לי עד כמה המערכת שוחקת, עד כמה כללי המשחק ברורים ולא ברורים באותה המידה. זה הגיוני שבכיתה של 32 תלמידים אי אפשר באמת תמיד להגיע לכל אחד ואחד בלי להשתגע. אבל שתי הסיפורים הללו נחרטו לי בזכרון בעיקר בגלל התסכול. אתם המורים, אני התלמידה. איך זה יכול להיות שאני רואה איך אפשר לפעול אחרת ואתם לא? 

מורים יקרים שעשיתם לי רע, אני מודה לכם מכל הלב. כמו שאמא שלי אמרה לי שדייט רע רק יראה לי איך לזהות דייט טוב, אני יודעת לזהות ולהקיף את עצמי במחנכים ואנשים מעולים. אני זוכרת על בשרי את הכאב, וזה מפעיל בי נורות אזהרה לפני שחס וחלילה אני עלולה ליפול באותם המלכודות הפשוטות של זריקת אחריות. אני חושבת פעמיים לפני שאני מתעצבנת בגלל שפגעו לי באגו, משתדלת לעבור מסך רק בקטע טוב, ובעיקר יודעת שאפשר ללמוד ממורים לא רק מה כן, אלא גם מה ממש לא.