מאת בזי רובין

הילד שלי בן חמש והתחלתי ללמד אותו לקרוא. אלף, בית, קמץ פתח. כל יום אנחנו מתקדמים בדף אחד או שניים בספר, ובסוף, אני יודעת שהוא הולך לקרוא כמו אלוף. הוא למרות זאת, לא רואה את הדברים כמוני. כל פעם שאני מציעה לו לשבת וללמוד הוא מתרץ עם “אולי עוד מעט?” או “בואי פשוט נעשה את זה מחר”. הדחיינות הזאת מגיעה ממקום שהוא כל כך מוכר לי. לא מתוך עצלנות חלילה, אלא מההרגשה הזו שהכל כל כך גדול עליי. שאני צריך להתחיל כאן, ואיך לעזאזל אני אמור להגיע לשם? ייאוש.

התחלתי לחשוב לא מזמן על ההתחלות האלה. ההתחלות שגורמות לנו לחשוב שאולי עדיף לא להתחיל בכלל. ככל שהתעמקתי בנושא, עמד מול עיניי התהליך שלי שעברתי בעצמי בעולם הכושר. איך שאני, כדי להגיע לריצה של חמישה קילומטר, הייתי חייבת להתנשף וכמעט להתעלף אחרי חצי דקה של ריצה. 

אף פעם לא אהבתי להתעמל. או להתאמן. לא ברור לי איזה מהם יותר רציני, להתעמל או להתאמן? אבל בכל מקרה אף פעם לא באמת אהבתי. לשחק מחניים וכדורסל כן, אבל זה לא נחשב אימון- אימון כי זה תמיד היה כיף, מה גם שלהתאמן לקראת המשחקים האלה נשמע בעיניי משוגע תמיד. אני אשחק, אבל אל תבקשו ממני להתכונן מראש. ובכל זאת, בשנים האחרונות, אחרי שהגוף שלי השתנה (או התפרק?) בזכות הריונות ולידות, הגעתי למצב שאין. אני חייבת להתחיל להתאמן אחרת הגוף שלי הופך לבר-בצק שהשאירו אותו בחוץ והתקשה.

אבל איך מתחילים? הפיזיותרפיסטית שלי אמרה לי שאני חייבת להתחיל ללכת. כיוון שכל הגוף שלי כאב, לא התווכחתי והתחלתי עם הליכה קלה כל יום לשעה. אחרי כמה חודשים חברה התקשרה ואמרה לי שכדאי לנו להרשם לחוג ריצה. למה כדאי? אני עדיין לא הבנתי. אבל אני חברה טובה אז נרשמתי. המדריכה פגשה אותנו בפארק ביישוב, עשינו מתיחות, וקיבלנו תוכנית פעולה. לרוץ לשלושים שניות וללכת חמש דקות, שוב ושוב עד שנגיע לחצי שעה. עשינו את זה בתור קבוצה כשהמדריכה משתמשת במשרוקית כדי לאותת מה קורה מתי. כל פעם שהיא שרקה שאנחנו צריכות להתחיל לרוץ התחלתי לצרוח כמו משוגעת. היה לי כל כך קשה! לא יכולתי לנשום ובקושי רצתי שלושים שניות, כמה עלוב. חזרתי הביתה שבורה ומותשת.

למרות ההשפלה, חזרתי שבוע אחרי שבוע. השלמתי את השיעורי בית שהיא נתנה לנו. מפה לשם, תוך חצי שנה הייתי מסוגלת לרוץ חמישה קילומטר ואפילו לא לקרוס אחרי זה. הגעתי ליעד. לא רציתי להשתתף במרוצים למיניהם כי בסופו של דבר, מי הם האנשים האלה שנהנים לרוץ עם מלא אנשים מסריחים יחד? העיקר היה שידעתי שפיתחתי לעצמי מסוגלות. שידעתי שאני יכולה לרוץ ובגדול. שאני חזקה. שאני בכושר. זה תרם המון לא רק לגוף שלי, אלא לנפש. הרווחתי ביטחון עצמי שלא ידעתי שקיים בי לפניכן. 

אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם אחרי השיעור הראשון הייתי מתייאשת ומוותרת על החוג ריצה. לכן אני לא מוותרת לבן שלי. נכון, הוא מתבלבל באותיות, ולפעמים לא מבין למה השווא נח והשווא נע לא עושים את אותו הצליל, אבל הוא מתקדם. כדי להגיע למרתון חייבים להתחיל בקטנה וכל יום להמשיך. לא לוותר! גם כשכואב, גם כשמרגישים את התחושה הלא נעימה הזו של “אמאלה’ למה אני לא מצליחה?” לדחוף קדימה. תמיד חשבתי שאנשים שמשתתפים בריצה של חמישה קילומטרים הם אנשים שהם לא אני. שאין מצב בחיים שאני אוכל לרוץ כמוהם. אבל כנראה שטעיתי. 

עובדה, גם אני הצלחתי.