מאת בזי רובין

לפני קצת יותר משנתיים, היינו לפני הבחירות הראשונות מזה כמה שנים. היה באזז מטורף באוויר, כל אחד מנסה לשכנע את שכנו למה כדאי לו להצביע למפלגה הזו או אחרת. ואנחנו, החלטנו להתחפש בפורים למפלגת רובינו. זה מצחיק, כי אנחנו משפחת רובין, סמכו עליי. בעלי בחליפה ואני עם עליונית לא נוחה, עברנו בין שכנינו ומכרינו וחילקנו את המצע שלנו. פיזרנו הבטחות, הקשבנו לבוחרים, ובעיקר היה פורים שמח. ככה זה, כשבחירות מתקיימות אחת לכמה שנים. 

אך ממתוק יצא עז. כשחגגנו פורים השנה, זה היה בסימן בחירות רביעיות. בחירות עם הרגשה נוראה שכולם ימשיכו להצביע כפי שהצביעו בשלוש הפעמים האחרונות ולכן שום דבר לא באמת ישתנה. תחושה של חוסר אונים וטעם של בחירות חמישיות על קצה הלשון. ובכל זאת, היום אני יוצאת להצביע כי התקווה בת שנות אלפיים. 

יש כאן שני מסרים שבתור מחנכת הייתי רוצה ליישם ולהעביר הלאה. המסר הראשון הוא מסר של תקווה. השעה הזו היא לא השעה הקשה בישראל. בזמנים אפלים בהרבה, יהודים נכנסו כגנבים מאוניות רעועות לארץ ישראל באישון ליל. בזמן מלחמה הריצו בדיחות שחורות על כך שהאחרון יכבה את האור. ובכל זאת תמיד הייתה לנו תקווה. נלחמנו, עזרנו אחד לשני, פיללנו וקיוונו וניצחנו בגדול. 

כשמסתכלים על האירועים הקשים בתולדות עמנו, איך אפשר שלא להתפאר מהמקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו? ואני לא מתעלמת מהבעיות המאוד גדולות שיש לנו כרגע, ממש לא. אני יודעת שאנחנו בתוך משבר כלכלי עמוק ומתמשך, שהקורונה עוד לא עזבה אותנו לצמיתות, שיש קיטוב גדול בין חלקים שונים של החברה. ועדיין, יש לנו מדינה. מנגנונים דמוקרטים, אמנם מלאים במחדלים ובבעיות אבל התשתיות קיימות. יש לנו אהבת ישראל. תסתכלו על כל המיזמים המדהימים שהיו לנו בשנה האחרונה כדי לעזור לחולי הקורונה ולמשפחותיהם. למשפחות שאיבדו את מקורות פרנסתם. אם כל זה עוד מתרחש כאן אז יש תקווה. נכון זאת ההצבעה הרביעית בשנתיים. נכון אנחנו עוד לא זכינו לממשלה יציבה. אבל אל לנו לוותר. כל אחד שזכאי להצביע חייב לצאת ולהצביע למען התקווה. האמונה שאם לא נוותר בסוף יהיה לנו טוב. שנגשים את החלומות שלנו, שנמצא את הנציגים המתאימים ושנוכל אט אט להתקדם ולנצח את החיים האלה בגדול. 

המסר השני שהיום הזה מייצג בעיניי הוא של זכות. בתור אזרחית ישראלית במדינת ישראל, אחרי אלפיים שנות גלות, יש לי זכות שאבות אבותינו לא יכלו אפילו לחלום עליו. שבמשך תקופה כל כך ארוכה רק התפללו ותחזינה עינינו בשובך לציון. יש לי חובה למלא את זכותי ולהצביע בשביל כל אלו שנלחמו על בית בארץ ישראל. בתור אשה מבית, שמאז ומעולם היו פחותות בהשוואה לגברים ברוב חברות העולם ונלחמו כדי שקולן ישמע. לכל גלי הפמיניזם שניפצו את תקרות הזכוכית והמשיכו עוד ועוד עד שזכו להצביע. שמהוות חצי מהאוכלוסייה העולמית אבל קולן לא נשמע עד לא מזמן… יש לי זכות שלכל כך הרבה אנשים לא היה מעולם. על כן אני יוצאת להצביע.

התלבשתי היום בבגדי יום העצמאות כדי לנסות ולהכנס לאווירת החג. כי כן, הזכות לצאת ולהצביע במדינה דמוקרטית ישראלית היא לגמרי סיבה למסיבה. ונכון, המסיבה הזו מרגישה לי כמו המסיבה של השכנים בבניין שתמיד צועקים אחד על השני, שהמריבות המשפחתיות שלהם תמיד מורגשים בחדר המדרגות. אבל עדיין, יש פה מחויבות להגיע לשמוח ולשמח. אני רוצה ללמד את הדור הבא שלהצביע היא זכות. היא זכות שכל כולה תקווה. ואם אני יכולה לצאת ולהצביע בפעם הרביעית תוך שנתיים אז הם יראו שהחובה שלהם, לצאת. להצביע. להשפיע. מי ייתן והדור הבא ילמד מאיתנו ולא יצטרך להתלבט אם לצאת לבחור, אלא פשוט בעד מי להצביע.