מאת צורי חסון-

כשאנחנו פוגעים במישהו, במיוחד כשמדובר באדם קרוב אלינו, הדבר שאנחנו הכי רוצים זה את סליחתו. אנחנו נתנצל, נבקש מאנשים אחרים שידברו איתו עבורנו וינסו לפייס בינינו. כל זה כדי למצוא אצלו נקודות של רוך שיצליחו להאפיל על הפגיעה שפגענו בו. אבל מה עובר עלינו בראש כשהמצב הפוך?. כשאנחנו הצד הנפגע ולא הפוגע, בדרך כלל אנחנו מקשים את עצמנו ולא רוצים להיות בשום קשר עם מי שפגע בנו במקרה הטוב ורוצים לפגוע בחזרה במקרה הפחות טוב. לרוב המחשבה שלנו לא מתרכזת באיך הצד הפוגע מרגיש ואם או כמה הוא רוצה שנסלח לו.

בפרשה אותה קראנו בשבת האחרונה מסופר על חטא העגל, בו בני ישראל שחיכו שמשה יבוא מהר סיני עם התורה איבדו את סבלונתם והחליטו לעבוד לעגל מזהב במקום לאל איתו הם כרתו ברית נצחית לפני כמה שבועות. כדי להבין את גודל החטא ועוצם הפגיעה, אפשר להשתמש בדימוי של הנביאים לעבודה זרה, שהוא של אישה נואפת. לכן גם אפשר להבין עד כמה חמור היה חטא העגל שהוא "מעשה הניאוף" שנעשה באופן כה מיידי אחרי קבלת התורה "החתונה" בין הקב"ה שמדומה לחתן וכנסת ישראל שמדומה לכלה.

נראה לי, איך רובנו היינו מגיבים אם חס וחלילה דבר כזה היה קורה לנו, אני לא חושב שהאפשרות של סליחה או מחילה היו נמצאות על השולחן. לעומת זאת הקב"ה מזכיר לנו שגם אם לפעמים ישנם תיאורים שונים בתורה ובפרשנים שמאנישים אותו, הם רק באופן ציורי, מפני שהוא רחוק מאוד מלהיות אנושי. אחרי תפילותיו של משה לא רק שהוא סולח לעם ישראל אלא הוא אפילו מגיע לרמה גבוהה יותר של קרבה בינו לבין העם. מפני, שאם עד החטא היה "מלאך", שליח של הקב"ה, שהתהלך במחנה ישראל הנחה אותם ושמר עליהם, אבל גם יכל להענישם באופן אוטמטי אחרי שהם חטאו. אז אחרי החטא הקב"ה עצמו נמצא בתוך המחנה לטוב ולרע דבר שלא נעשה עם אף עם אחר. זה רק מראה את העצמת קרבתו לעם ישראל.

בדומה למקרים אחרים גם בסיפור חטא העגל התורה מנסה להראות דרך אחרת של התנהגות אנושית. כיוון פעולה, שהוא יותר מרומם ופחות משועבד למחשבות והרצונות הגשמיים והאינסטקטיביים האנושיים שלנו. היא מראה לנו שגם במקרה של פגיעה גדולה, עדיין ישנה אפשרות למחילה. כמו שאנחנו רוצים שהקב"ה ימחול לנו על החטאים שלנו ושהאנשים הקרובים אלינו יסלחו לנו על הפעמים בהם ציערנו אותם. גם אנחנו צריכים לסגל לעצמנו את היכולת לראות את מצבו הרגשי של האחר ולהצליח למחול לו, מחילה שלמה שאף תגדיל את הקרבה בינינו. נכון שיש לנו את כל הסיבות שבעולם לא לסלוח ולרצות לנקום, אבל אנחנו צריכים לזכור שהנקמה היא אנושית אך המחילה היא אלוהית.

כמחנכים מוטלת עלינו העבודה הקשה להדריך את התלמידים או החניכים שלנו בדרך הזו. היא דרך שמצריכה בגרות מסויימת, שליטה בדחפיים המיידים, אמפתיה והכי חשוב לדעת להתנתק ולהתבונן בדברים ביישוב דעת. זה אומנם תהליך שלוקח זמן ועבודה אבל הרבה פעמים הוא פשוט נופל לפתחנו, מפני שהילדים או הנערים איתם אנחנו עובדים נמצאים בשלבי ההתפתחות החברתית שלהם והמסגרות בהם אנחנו נמצאים איתם, הם בדרך כלל מסגרות חברתיות. מהסיבות האלה, עם הידע וההדרכה הנכונים ,יש לנו הזדמנות להשפיע על הדרך בהם הם פותרים קונפליקטים בהווה ועל היכולת שלהם להתמודד איתם בעתיד.