איזה פער בדיוק אנחנו מנסים לסגור?
מאת בזי רובין
לפני כמעט עשור לימדתי בבית ספר יהודי באוסטרליה והתאהבתי קשות. הרבה מאיך שאני מלמדת היום הוא בזכות הסגל החינוכי שם. הם הראו לי איך להתנהל מול תלמידים ולהוציא מהם את המירב. בנעם, ברוך ועם המון אהבה. התלמידים שם היו מתוקים מתוקים, ובאמת זאת הייתה אחת התקופות היפות של חיי. כל יום נכנסתי לשיעורים, בחלקם תגברתי תלמידים חלשים או חזקים, ובאחרים נכנסתי ולימדתי עברית או על חגי ישראל. התלמידים הצטיינו כמעט בכל. שקדו על לימודיהם, הצטיינו במבחנים, אך נושא אחד תמיד נשאר מאחור, מוזנח קצת, עצוב קצת. בהתחלה עוד חשבתי שבטח זוהי רק הבעייה של החלשים יותר, אך ככל שנכנסתי לכיתות הבנתי שיש פה בעייה רצינית של ממש.
התלמידים בכיתה א’, והתלמידים בכיתה ו’ כמעט ולמדו את אותו החומר בשיעורי עברית. לא, לא התבלבלתי, אני יודעת מה אני אומרת. הילדים בכיתה א’ למדו את האותיות זה נכון, והילדים בכיתה ג’ למדו כבר לקרוא ולכתוב, אבל הפערים בין הרמה הלימודית של החברה’ בג’ לבין החברה’ בכיתה ו’ היו קטנים ממש. איך זה יכול להיות? הרי כל שנה לומדים חומר, מתקדמים, למה אני יושבת עם תלמיד בכיתה ה’ ומזכירה לו מה הניקוד מתחת לכל אות עושה ואיך קוראים את המילה? ואיך יכול להיות, בבית ספר שנותן את הנשמה בשביל התלמידים יש נושא שהם תקועים בו בלי לנסות ולהתקדם?
אחת מחברותיי הטובות בבית הספר הייתה אחת מהמורות לעברית. ישבתי איתה וניסיתי להבין מה קורה פה. הרי בשיעורי החשבון ובשיעורי המדעים הילדים התקדמו מצויין. איך יש כאן מצב שבו התלמידים לא מתקדמים בלימודי השפה העברית? “את צריכה להבין” היא הסבירה לי אז, “הילדים לא מעוניינים ללמוד עברית. הם גרים כאן באוסטרליה, רובם לא מגיעים ממשפחות דתיות אז הטיעון של לדעת-לקרוא-כדי-להתפלל-ולברך לא מדברים אליהם בכלל, אז אנחנו התאמנו את עצמנו לקצב שלהם. אם ילד מסיים פה יסודי ויודע לקרוא מילים פשוטות כמו כלב, יפה, שלום, אנחנו עשינו את שלנו…”
לא. אני לא אומרת שאנחנו צריכים להשאיר את נושא העברית בצד כמו באוסטרליה. אבל לאחרונה נזכרתי בעניין הזה עם כל האמירות דרמטיות לגבי הפער שאנחנו המורים חייבים לסגור לתלמידים שלנו. בין אם זה דרך הזום או בקפסולות בבתי הספר, יש איזה לחץ שאני לא מסוגלת להתחבר אליו וכואב לי הלב. בזמן של שגרה, יש לנו אומדנים חשובים שאנחנו שואפים להכניס את התלמידים שלנו אליהם. הם חשובים. הרי כל אחד רוצה דרך לכמת את החומר הנלמד, ויש חשיבות יתרה בלהבין איפה כל תלמיד ותלמיד נמצא ברמה הלימודית. אני בתור תלמידה התאמצתי נורא להביא את החומר הנלמד ולבטא אותו על הנייר, ובתור מורה אני מקווה שאני מעבירה את התחושה הזו הלאה.
אבל אנחנו לא במצב של שגרה. אנחנו במצב מוזר, אולי חלום בלהות, אולי סתם הפוגה מהנורמה אבל אנשים מתעקשים להיאחז בכל הכח לאומדנים שהם לא רלוונטים כרגע. הילדים שלנו תקועים מול המסך כבר כמעט שנה. בין סגר לסגר, בין בידוד לבידוד אולי יוצא להם להוציא את הראש החוצה קצת לראות את השמש. הם במצב צבירה אחר. הפערים שנוצרו בגלל כל הזמן האבוד מבחינה לימודית היא מדאיגה. אבל היא לא מדאיגה ברמת ההיסטרייה שאני שומעת בימים האחרונים. היא יותר מדאיגה ברמת התהייה – האם שרפתי את האורז או לא.
אם הילדים שלנו נמצאים במקום אחר מבחינה לימודית ורגשית, אני חושבת שגם אנחנו חייבים להתאמץ להתאים את עצמנו למציאות הזאת. אני לא יודעת מתי נחזור לכיתות אבל אני הייתי מקווה שבמקום לנסות ולדחוס כמה שיותר חומר ולנסות להספיק, שנוכל לדעת להכיל את התלמידים. לעזור להם לעכל את השנה הלא פשוטה הזו. לתת להם את הביטחון שגם אם פספסו לימודים והם לא במקום שהיינו מצפים מהם להיות בהם ביום יום, שזה בסדר. שהם, התלמידים, מאה אחוז בסדר. שנדע לקחת את השיעורים החשובים, שהם ממש צריכים כדי להמשיך ולהתקדם מבחינה לימודית וניתן להם אותם, אבל אם במקצועות מסויימים שפחות נחוצים כרגע הם רק ידעו לכתוב כלב, יפה ושלום, אבל ירגישו שדואגים ואוהבים אותם, שנוכל להירגע ולדעת שגם זה בסדר.
בזי היא בת לעולים מארצות הברית ומתגוררת בגוש עציון. נשואה פלוס שלושה בנים, בזי מוגדרת כאם הבנים שמחה הללויה. בזי בעלת העסק buzzteambuilding.com, העוסק בהעברת סדנאות גיבוש, ליצנות רפואית, אירועים ועוד כשהמטרה שלה היא להכניס עוד שמחה לחיים של כולנו.
Leave A Comment