מאת צורי חסון-

אני מניח שרובנו עדיין מתאוששים מחג הפורים שעבר עלינו לטובה. היו לנו בו הרבה מצוות חשובות ודי כיפיות שדחוסות ביום אחד. מצב די שונה מפסח שם יש לנו שבוע שלום שהמצווה היחידה שבו היא לא לאכול לחם. המצוות של חג הפורים הם מאוד חברתיות. למרות שאנחנו יכולים מבחינה הלכתית לקרוא את המגילה לבדנו, ההידור של המצווה והמנהג הוא לקרוא אותה יחד עם אנשים נוספים ולחבר אותה לתפילות. את המצוות של של מתנות לאביונים ומשלוח מנות אנחנו לא יכולים לקיים בעצמנו, כי אנחנו חייבים שיהיה צד מקבל.

המצווה שרבים רואים את השיא של חג הפורים היא מצוות קיום סעודה או “משתה”. מבחינה יבשה אנחנו יכולים לקיים אותה בעצמנו אבל די נדיר שזה מה שיקרה. אנשים נוהגים לערוך סעודות גדולות עם אנשים רבים עם אוכל טובה ושתייה מרובה. למרות שבמצוות מתנות לאביונים (שהרמב”ם אומר ששם צריך להשקיע את מירב הכסף) אנחנו כביכול עוזרים לחלשים וחלק מהאנשים נוטים לתת משלוח מנות גם לאנשים שנמצאים קצת בשולי חברה בה הם חיים. לעומת זאת במצוות סעודה אנשים נוטים להיות יותר במרחב המצומצם והקרוב שלהם. כך יוצא דווקא שאלה, שאולי הם עולים חדשים או גרים מרגישים קצת מחוץ למסיבה ואין להם עם להיות בזמן המשתה הגדול שכולם נהנים ממנו.

על פי התבוננות במהות של חג הפורים אפשר להבין, שהוא איחוד החלקים בעם ישראל למען מטרה אחת משותפת. מפני שהמצוות של פורים נועדות לדמות את האחדות והמאמץ המשותף שהתגלו בסיפור המגילה. גורמים ,אשר הובילו בשעתם לגאולה גדולה והצלה מהשמדה, ומכילים בתוכם את הפוטנציאל לעשות את הדבר שוב. בנוסף לכך הם נשנענים על אחד הערכים היהודיים המרכזיים ביותר ביהדות, שהוא אהבת החלש, ערך שמוזכר בציווים רבים בתורה ביניהם אהבת הגר והגנה על היתום והאלמנה.

הערך של אהבת החלש הוא שונה מהערך של צדקה. בצדקה אנחנו צריכים לקחת ממה שיש לנו כדי לתת למי שחסר לו. דבר זה אומנם מאוד קשה ליישום עבור הרבה אנשים, אבל לפי הבנתי הוא יותר קל מאהבת החלש, מפני שבצדקה מדובר במעין שגר ושכח. אפשר לעשות תשלום קצר באינטנרט לאחת העמותות וזהו המצווה קוימה. לעומת זאת באהבת החלש צריך להכניס אותו לביתנו לחלוק איתו את האוכל שלנו ולהכיל אותו. לדעתי ישעיהו הנביא ניסח את זה בצורה הטובה ביותר: “הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת: כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח; וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךָ” (ישעיהו, נ”ה, ז-ח).

התלמידים שלנו, הנמצאים בגילאי הילדות וההתבגרות עסוקים מאוד במצב החברתי שלהם. ישנם חברויות קרובות, קבוצות שונות שמתחברות ומתפרקות, כאלה שנמצאים במרכז חיי החברה ואחרים הנמצאים יותר בשוליים. אנחנו הרבה פעמים רואים התרחשיות אלו מהצד. ולפעמים אחד מהתלמידים מגיע אלינו כדי לשתף אותנו במצוקה חברתית בה הוא נמצא, או לבקש מאיתנו עצה בנושא החברתי. אני חושב שהתפקיד שלנו הוא לעזור לאותם תלמידים, שנמצאים בשוליים החברתיים למצוא את הדרך שלהם למרכז. אבל אני חושב שהתפקיד היותר גדול שלנו, הוא להעביר את הערך של אהבת החלש והאחר ולהטמיע אותו ואת ההבדל בינו לבין לתת צדקה ולהתנדב, אצל התלמידים שלנו. כמו כן לנסות ליצור אצלם רמת רגישות חברתית יותר גבוהה . דברים אלו יועילו עבור שני הצדדים ויעזרו לפתח מערכת חברתית חזקה ובריאה בחייהם של אותם תלמידים.