חרבונא, קורונה: איך הומור שחור הוא דווקא כלי חשוב ללמד

מאת בזי רובין

לא הכל ורוד. אולי זה האנדר-סטייטמנט של השנה, אבל באמת לא הכל ורוד. גם לא בחיים שלפני הקורונה, אבל במיוחד עכשיו. פעם חשבתי שגם כשהחיים קשים אני חייבת למצוא את הורוד, למצוא את הנקודות הטובות  בסיטואציה, כדי להשלים עם הקושי. היום אני יודעת שהמציאות מורכבת, ושגם אם אני מאמינה שהכל לטובה בזום אאוט של התמונה, אני מרשה לעצמי להתבוסס קצת בתוך הקושי, המורכבות, הנעחס, ורק מתוך כך אני יכולה לחזור למקום המקסים והורוד שלי.

בכל מוצאי שבת אנחנו מבדילים ומוציאים כלי נגינה. הילדים הקטנים רוקדים בהתעלות בעוד המבוגרים משתדלים לנגן משהו שקשור למה שהם שרים. שמחה אמיתית והתעמלות פוסט טשולענט, מה יכול להיות יותר טוב מזה? במוצאי שבת האחרונה בעלי התחיל לנגן את השיר חרבונא. וגם וגם וגם וגם וגם וגם… חרבונא זכור לטוב! ואני ברוח שטות התחלתי לצעוק במקום חרבונא – קורונהההה קורונה, קורונה עופי מפה! כי נמאס לי. כי קשה לי. כי פתאום חרבונא נשמע ממש כמו קורונה וזה היה כה טבעי ונהדר. הילדים ראו שזה קליט והתחילו לצעוק באותה המנגינה שוב ושוב קורונה! קורונה! ע-ו-פ-י מ-פ-ה! מפה לשם נולד להיט חדש וכשהילדים הלכו לישון אני ובעלי הקלטנו אותו ושחררנו למדיות החברתיות כדי להכניס את כולם לאווירת החג. 

הרגיש נהדר ומשחרר לצעוק ככה בקולי קולות על הקורונה המעצבנת שהפכה את העולמות שלנו, שדחפה אותנו אל תוך הבתים וחייבה אותנו להסתכל למציאות בעיניים ולבחור בכמה מהבחירות הקשות של חיינו. כמה אוויר לנשימה זה לצעוק על האסון המטורלל הזה ולהחטיף קצת בחזרה לאויב הבלתי נראה. כמה כיף זה להפוך משהו עצוב ומבאס לשיר קליט שהקטנצ'יק שר לעצמו כשהוא נוסע על הבימבה ביום שני.

אני זוכרת שהיה לי ולחברותיי בתיכון מן תקופה כזאת, שהרצנו בדיחות שחורות. זה התרחש סביב המסע לפולין ונמשך עוד שנה שנתיים עד שזה דעך מעצמו. חשבתי לעצמי בזמנו שמדהים איך אנחנו כמעט מתנהלות בשתי יקומים מקבילים. ביקום אחד, אנחנו מתמודדות עם שאלות קשות. עם כאב נורא של שואה איומה שאין לנו מילים. בדיוק באותו הזמן יש את היקום של הבדיחות השחורות, של הצחוק, שבו מדחיקים הכל ונהנים. כשחזרתי מפולין ואמא שאלה אותי איך היה התביישתי קצת כי בלב רציתי לומר לה שהיה ממש כיף, אבל אין מה לעשות, עם כל הקושי, זאת הייתה תקופה של חברות, של צחוק, של שמחה. 

אז מה הם הבדיחות השחורות האלה? השיר של חרבונא זכור לטוב שהפך לקורונה זכור לרע? בעיניי העולם הורוד מתקיים בשתי דרכים: הראשון הוא כשפשוט הכל ורוד. כשאנחנו מרגישים ומרעיפים אהבה, כשיורד הגשם הראשון ויש את הריח הזה של הטיפות, כשתינוק נולד, כשזוג מתחתן, כשהכל בעולם פשוט טוב. השני הוא כשיש קושי, מגפה, סיטואציה לא פשוטה. אבל דווקא במקום של הקושי אנחנו יודעים לצחוק על זה קצת. לטבל בהומור שחור, וקמצוץ של בדיחותא. אני לא רוצה ללמד את התלמידים שלנו לנסות בכל הכח תמיד לראות עולם ורוד, אני רוצה שהם גם ילמדו לראות את הקושי. וכשהם יוכלו לראות את הלבן בעיניים של אותו המוקש, שירגישו שבארגז הכלים להתמודדות שנתנו להם, יש את ההומור השחור. את הכח לקחת משהו נוראי ולהפוך אותו לשיר מצחיק וקליט. לקחת את חרבונא שזכור לטוב ולהחליף אותו עם קורונה עופי מפה כדי שכולנו נתגלגל קצת בצחוק ביחד ונוכל שוב לראות את הטוב.