כתבה של בזי רובין

גילוי נאות: למדתי בתיכון בבית ספר חורב ירושלים. עוד גילוי נאות: אהבתי לגרוב גרביים כל בוקר לבית הספר. המבינה תבין והשאר, תחזרו לגולל בפיד שלכם, אבל רגע לפני שבאמת תחזרו לגלול, אני רוצה לחלוק אתכם שלושה דברים שלמדתי מגברת שטיינברגר. גברת שטיינברגר הייתה המורה שלי לאנגלית, והיא אולי הדמות הכי מעניינת שהכרתי בחיי. 

שתבינו. אני הגעתי בכיתה ט’ לחורב בעיקר כי בבית הספר הקודם לא היה כסף לשים דלתות על השירותים אז תלו מגבות. הגעתי לבדוק את חורב והדלתות שם, היו מה זה יפות! אז נרשמתי. לא חשבתי שיהיה שיא גדול יותר מזה, ואז פגשתי את המורה לאנגלית. תמיד לבושה במודה ססגונית, וכובע לתפארת. בקיץ הכובע היה כובע ענק שהיא הייתה נוהגת לומר שהוא נחשב אוהל, ובחורף כובע פרווה ענקי ואפור. אי אפשר היה לפספס אותה, ואני שמחה שזכיתי ללמוד בכיתה שלה.

היא לא הייתה כמו שאר המורות בבית הספר. המורות האחרות היו מורות קלאסיות. נכנסות, מלמדות, מחלקות שיעורי בית והולכות. אין לי אף מורה אחרת שמעלה חיוך על שפתיי כל פעם שאני שומעת את שמה. המורות האחרות נעו על ציר הבסדר פלוס לבסדר מינוס. אבל גברת שטיינברג… היא הייתה מורה אחרת.

  1. מורה שמחה = תלמידות שמחות. כשהמורה לאנגלית הייתה נכנסת לכיתה, תמיד היא נכנסה עם חיוך, לפעמים זמזמה לה שיר, לפעמים פתחה את הפה ושרה בקול גדול ואנחנו כולנו נסחפנו איתה. כשהמורה שמחה, זה מדבק. לא משנה מה היה החומר הנלמד, הרגשנו איתה בבית. כיבדנו, למדנו, אבל הרגשנו בנח לחייך.

2. החזות היא עוד דרך לתת לנפש לומר שלום. בחורב היה כל כך הרבה דגש על הנראות. חצאיות שמטאטאות את הרצפה, חולצות עם שרוול ארוך, סוגיית הגרביים שהזכרתי לעיל, וצניעות מעל לכל. כשהיינו נכנסות לתוך בית הספר על הבוקר תמיד בגנית המנהלת הייתה עומדת ובודקת אותנו בעיניים המפחידות שלה ומוודאת שהתלבשנו כראוי. אני הייתי ועדיין כיום חננה שכזאת ותמיד התלבשתי לפי הכללים, אבל מי שלא, ישר הביתה להחליף. כל כך הרבה דגש על האספקטים הרעים שבקושי נשאר לנו מקום לראות את הלבוש כמשהו חיובי. ואז המורה לאנגלית הייתה דופקת הופעה עם הכובע דמוי- שטריימל שלה, או עם שמלה אדומה גדולה. כל כך הרבה צבע, וססגוניות, בלי להתפשר על הצניעות הנדרשת במוסד, ולמדנו שהלבוש שלנו יכול גם להיות חלון ראווה, חיובי, ראוי ומשמח. 

3. ההומור הוא כלי העזר החשוב ביותר בחוויה לימודית. כל מקום שהיה אפשר להכניס בדיחה, היא הכניסה. כל מקום שהיה אפשר להעיר בצורה משעשעת במקום בזעף, כך היא נהגה. את אותם התשובות שמורים אחרים היו פשוט אומרים “לא” היא בחרה להאיר באור אחר, רך יותר, מצחיק יותר, ובה בעת דרבנה אותנו לחשוב שוב עד שהגענו לתשובה הנכונה. 

במקרה כשהחלטתי לכתוב עליה התחלתי שיטוט קצר ברחבי הפייסבוק. מי יודע, אולי היא שם? תוך חמש הקלקות הגעתי לדף של הבן שלה שפרסם שלפני יומיים המורה שלי זכתה באות יקירת ירושלים לשנת תשפ”א. ארבעים ותשע שנה שהיא מלמדת כאן בירושלים. כתבתי תגובה בפוסט שלו וביקשתי שיעביר לאמא שלו- “לגברת שטיינברגר, אני יודעת שהיו לך כל כך הרבה תלמידים במשך השנים, אז לא איעלב אם את לא זוכרת אותי, אבל תמיד היה לך מקום של כבוד אצלי בלב. כל כך הערכתי את השמחה שהיית מביאה איתך לכיתה שלנו, איך שהיית מצחיקה אותנו עם הבדיחות שלך והיית קוראת לכולנו בשמות חיבה. מזל טוב על הזכייה המיוחדת, אין ספק שהתואר מגיע לך.”