מאת צורי חסון-

בפרשה אותה קראנו השבת נפגשנו בפעם הראשונה עם הדמות של המנהיג האולטימטיבי של עם ישראל, הלא הוא משה רבינו. בשיחת ההכתרה בין משה רבינו לה’, כשהאחרון מנסה לשכנע אותו לקחת את התפקיד ולהיות מושיעם של ישראל והראשון מסרב בתואנות שונות פעם אחר פעם, אנחנו מקבלים הצצה לתכונה המרכזית הנדרשת ממנהיגם של עם ישראל.

בפעם הרביעית בה משה מסרב לתפקיד, הוא אומר לקב”ה “וַיֹּ֖אמֶר בִּ֣י אֲדֹנָ֑י שְֽׁלַֽח־נָ֖א בְּיַד־תִּשְׁלָֽח׃” (שמות, ד’, י”ג). פירושים רבים נכתבו על הפסוק, אך המעניין מכולם הוא פירושו של הרמב”ן של המקום שמפרש: “אין אדם בעולם שלא יהיה הגון יותר ממני לשליחות”. כשמשפט כמו זה נאמר הוא מראה על אדם שאין עניו גדול ממנו כמו שהתורה מעידה בהמשך. דווקא לאחר מכן ולמרות שנאמר שהקב”ה כעס על תשובה זו למשה לא נשארה ברירה והתפקיד ניתן לו.

נראה לי שאם היינו מנסים להעתיק את דמותו של משה רבינו ולהדביק אותו אותה בזמננו, כשמנהיגים בכל עולם עסוקים בבניית תדמית של הטובים ביותר בעזרת יועצי תקשורת מהמדרגה הראשונה ושימוש נרחב בסרטוני קידום ומדיות שונות של תקשורת חברתית מ”טוויטר” ועד “טיקטוק”. אם היינו את הקוד של משה לאלגוריתם של העולם היום הוא פשוט היה מתנהג כאילו באג לא מוסבר נכנס לתוכו.

אבל אולי זה מה שהעולם צריך, מנהיג עניו. אחרי שראינו מה קורה כשמנהיגים ללא ענווה ומלאים בפולחן אישיות צועדים על במת העולם. אנחנו יכולים לראות עד כמה מגמה זו מדרדרת את השיח בינינו ומצליחה לפלג את החברות המונהגות על ידי סוג כזה של אנשים. לעומת זאת אולי מנהיג שלא עסוק בהכפשת יריביו ובהאדרת שמו הגדול והנורא, אלא עסוק יותר בעם אותו מנהיג, בדרכים שעל ידם הוא יכול להיטיב עימם ולאחד אותם תחת המטרה שאליה הם צריכים להגיע, יכול הרבה יותר טוב עבור העם, אך זה רק תלוי בנו אם נקבל כזה מנהיג ונרצה אותו.

אני חושב, שאנחנו יכולים לשאוב השראה מהענווה של משה לא רק באילו מנהיגים צריכים להוביל אותנו, דבר שאין לנו המון השפעה עליו, אלא גם בקשר להתנהלות הפרטית של כל אחד מאיתנו. רובנו נמצאים במירוץ להראות תמונה מושלמת של החיים שלנו תוך הדגשה של כמה אנחנו טובים ומוצלחים. הבעיה שתוך כדי המירוץ אנחנו מאבדים לפעמים את מי שאנחנו באמת. בנוסף לכך אנחנו מתנהלים בזהירות יתרה מחשש לתגובותיהם של הסובבים אותנו בכל מיני פלטפורמות שונות של החיים.

לדעתי, כמחנכים חשוב במיוחד שננחיל את הערך של ענווה לדור הצעיר איתו אנחנו עובדים. דור זה מחצין את עצמו אף יותר מהדור שלנו. אצלם הכל בחוץ: הרגשות, המחשבות וגם הנתונים הפיזים של כל אחד ואחת. כל זה מגיע כמעט בלי פילטרים (אולי רק כאלה של אינסטראם). דבר זה שם אותם במקום מאוד פגיע, דבר שלעיתים מוביל לכך שנגרם להם נזק זמני כמו רגרסיה התפתחותית או הסתגרות. כמו כן במקרים קיצוניים יכול להיגרם נזק בלתי הפיך כמו פתולוגיות נפשיות או התאבדויות.

לנו כמחנכים ניתנה האפשרות להראות להם שישנה עוד דרך בה הם יכולים להתנהל בה בחברה. דרך הרבה יותר בריאה עבורם וגם עבור הסובבים אותם. בדרך זו הם לא צריכים לחשוף את עצמם לגמרי ובאופן תמידי ולא צריכים להיות תלויים במה שהסביבה חושבת עליהם. זה לא אומר שהם צריכים להתנהג באופן שונה לגמרי מהחברה בהם חיים ובכך לגרום לניתוק ממנה, אלא שהם צריך להנמיך את הווליום של רמת החשיפה בה הם הורגלו עד עכשיו ולנסות לשנות את המיקוד החיים שלהם מפנימה החוצה.