לא קלה דרכינו

מאת- צורי חסון

כחלק מהלימודים שלי בכולל להסמכת רבנים לתפוצות, המסונף לישיבת “מחניים”, אני מתגורר בקמפוס המגורים הצמוד לישיבה. לפני כחודשיים קיבלנו שכנים חדשים. מדובר בקבוצה של שמונה בחורים מארה”ב, שהגיעו ללמוד בישיבה בארץ ישראל כחלק מתוכנית “דרכינו”. תוכנית זו מביאה לארץ בחורים ובחורות בעלי צרכים מיוחדים מארה”ב לשנה או יותר של לימוד תורה בארץ ישראל. במסלול דומה לזה של בחורים ובחורות רבים מארה”ב שבאים לארץ ללמוד במסגרות שונות בין סיום התיכון לתחילת לימודיהם האקדמאים מה שנקרא “שנת מעבר” (gap year).

התוכנית נמצאת תחת המטרייה של מוסדות “אור תורה סטון” כשהבנות בתוכנית “דרכינו” לומדות ומתגוררות במדרשת “לינדנבלאום” בירושלים והבנים, עד השנה הנוכחית, למדו והתגוררו בישיבת “הר עציון” באלון שבות ומהשנה בישיבת מחניים במגדל עוז. המשתתפים בתוכנית נמצאים בתפקוד גבוה מבחינה שכלית, אך יש להם צרכים מיוחדים: התנהגותיים, פיזיים ונפשיים. עבור צרכים אלה יש בתוכנית צוות רחב ומסור הכולל מדריכים צמודים, משפחה אחראית, מנהלים מקצועים ואדמינסטרטיבים.

חוץ מלהיות שכנים שלהם, אישתי מעבירה להם שיעורים בצילום כחלק מפעילויות ההעשרה שהם מקבלים ואנחנו גם מארחים מספר נערים לארוחות במהלך השבוע ושבת, כדי לספק לאותם בחורים מעין הרגשה יותר ביתית. ממעט המפגשים שהיו לנו עד עכשיו ומהפגישות האקראיות מחוץ לבית שלנו, במסדרונות הישיבה או בבית הכנסת, קיבלתי את ההתרשמות, שבאמת מדובר בקבוצה מיוחדת של בחורים וזה לא רק בגלל שיש להם צרכים מיוחדים.

למרות כל הקשיים שיש להם הם באו לארץ רחוקה בלי בני המשפחה שלהם ועוד בתקופת הקורונה עם כל ההגבלות שהיא מכילה. בנוסף לכך קיימת העובדה שההורים שלהם לא יכולים לבוא לבקר. למרות כל זאת הם שומרים על רוח טובה ותומכים אחד בשני עם הרבה סבלנות ואורך רוח.

מעל לכל ישנה תמונה אחת שלא יוצאת לי מהראש. שניים מחברי הקבוצה הם כוהנים והם לא מוותרים על ברכת הכוהנים המסורתית בבוקר. באחד מימי החנוכה כשבחורי הישיבה היו בחופשה התאפשר לי לשבת קרוב להיכל (בית המדרש מחולק לקפסולות והאברכים הנשואים לא יכולים להיות בקרבה לאף אחת מהן) ממנו הכוהנים מברכים את הקהל ויצא לי לראות משהו שממש ריגש אותי. יוחנן עם תסמונת דאון וניסין עם נכות מולדת בידיים עולים לדוכן, אבל רגע לפני הם עוצרים ונעמדים אחד מול השני. יוחנן מושך עבור ניסין את הטלית שהייתה על ראשו כך שהיא תפול על הידיים שלו כדי שהוא יוכל לעשות הברכה כששולי הטלית נמצאים על ידיו.

על פניו זה נראה מעשה פשוט של עזרה הדדית, אבל כשאני מסתכל על זה אני רואה הרבה יותר. אני רואה שני אנשים שהתגברו על כל כך הרבה קשיים בחיים שלהם ולא נותנים למגבלות שלהם למנוע מהם לעשות את הדברים אותם רוצים. אך זה רק לא רק ניצחון של רוח האדם על החומר, אלא מדובר בחברות ועזרה הדדית. אני רואה בחור שלא רק מתגבר על קשיים בעצמו אלא עוזר לחבר שלו, שעם כל המאמצים והדרך שהוא עשה, הוא עדיין צריך שמישהו ימשוך לו עוד קצת את הטלית והוא לא מתבייש לבקש ממנו עזרה.

אני חושב שכולנו יכולים ללמוד מזה שני דברים גדולים. הראשון שלא משנה מה המצב, אילו קשיים יש לך ומה עובר עליך אתה עדיין יכול לעזור לאדם אחר. בנוסף לכך לא להתבייש לבקש עזרה. יכול להיות שאתה אדם עם כוחות יוצאי דופן שעשה והתגבר על דברים רבים בחייו, אבל זה לא אומר שאתה לא צריך שמישהו ייתן לך יד במקומות מסוימים, לדעת שזה בסדר לבקש סיוע כשצריך ולדעת לקבל אותו עם חיוך והרבה אהבה.