כתבה של בזי רובין

בתור ילדה הלכתי לחוג התעמלות אומנותית. מצויידת בטוטו שחור כשכל שאר הבנות עם הטוטו הוורוד, למדנו לעשות שפגטים, גשר, פליק פלאקים וגלגון. עד היום, אם תבקשו יפה, אני יכולה לעשות את השפגט, אבל אני כבר לא בטוחה שאוכל לקום ממנו. 

בתיכון שיחקתי כדורסל ומחניים. השתתפתי בתחרויות בין בתי הספר האזוריים, והיה נחמד סך הכל. בכיתה ט' טסתי בקיץ למחנה בני עקיבא בארצות הברית והשבט שלנו עשה חודש של טיולים אינטנסיביים. בשביל להצליח את הגיחות המטורפות, כל בוקר התעוררנו ב6:00 ועשינו כושר. המדריכים שלנו היו אחרי צבא בארץ והתנהלו כמו מפקדים במחנה האימונים. הייתי בכושר שיא, סחבתי קאנו (סירה קטנה) על הגב כשטיילנו באלגונקווין בקנדה, יכלתי לחתור כמו אלופה כשהיינו בתוך המים והרגשתי חזקה. אחרי התיכון, התחלתי שירות לאומי וכל זכר לימי הכושר ההם נעלמו כלא היו.

הילדים שלי, שעוד לא התחילו בית ספר, הם חולי כושר. בשנה האחרונה אני רואה את זה יותר ויותר בגלל שאנחנו ביחד הרבה יותר מהרגיל בבידודים ובסגרים. כל יום הם מבקשים לעשות כושר. אני אישית משתדלת לרוץ כל יום על ההליכון בבית ובעלי חולה קרוספיט מושבע אז הם רואים את זה ומן הסתם קצת קיבלו את הבאג, אבל אין יום שעובר שהם לא מבקשים לעשות כושר. בהתחלה היינו שמים להם מוזיקה ועושים פעולות שיחקו אותנו, אבל אז יום אחד נפלנו על אימון יוגה ששינה להם את החיים ועכשיו אין מנוס. כל יום הם מנדנדים עד שאנחנו שמים להם אימון בטאבלט.

תכירו- יש עמוד מושקע ביוטיוב שקוראים לו קוסמיק קידס. המנחה מקסימה ממש, והקונספט- גאוני. זה לא אימון כושר, זאת חוויה מטורפת. הם מתחילים כל פרק בלהזמין את הילדים לומר איתם את המילה הסודית שלהם – "נמסטה" וכל הילדים מרגישים שהם חלק מקלאב אקסקלוסיבי. בכל פרק הם מביאים סיפור. לפעמים מבוסס על דיסני או ספר, לפעמים לפי מיקום – הולכים לחוף הים, טסים לירח. בינתיים הילדים שלי טסו לחלל להילחם במלחמת הכוכבים, היו על ספינת פיראטים ואירחו מסיבה משגעת של כל חיות הג'ונגל. 

כל חלק מהסיפור מלווה בתנועה. כשרצו לערבב את המרק למסיבה, הם ישבו על הטוסיק הרימו רגל אחת עם היד וערבבו את המרק. כשהם רצו לבנות קשת בענן הם התמתחו על הצד, הרימו יד ורגל ואז עברו לצד השני להשלים את התמונה. זה מדהים, בחיי, איך שהיוגה מתרחשת בלי להרגיש. בגלל שזה כל כך מגניב, הילדים תמיד מתחננים לרק עוד אימון אחד… ואני, מה אני אעשה, אני נכנעת כל פעם מחדש. 

אני עשיתי כושר כשהיה לי כיף. כשהייתה לי מטרה מסויימת, ורציתי בכל מאודי להגיע למטרה. רק אחרי שילדתי את השתיים הגדולים שלי הבנתי שאני חייבת כושר בשבילי. רק אז באמת נכנסתי לזה בכל הכח כי הרגשתי שאין לי ברירה. אבל אני אשה בוגרת (ברמת העיקרון כן?). אני יכולה להבין שיש דברים לא מהנים שאני מחוייבת להם כדי שיהיה לי טוב. לא כל שיעור חייב להיות כמו שיעורי היוגה של קוסמיק קידס. אני מודעת לעובדה שלפעמים אין ברירה. שינון, קריאה, חיבור, חילוק ארוך, לפעמים פשוט מעבירים את החומר יבש כי זה מה שאנחנו צריכים. אבל לפעמים, אפשר לקחת את החומר הקיים ולגלוש איתו לעולמות רחוקים. שהילדים יחכו בקוצר רוח לשיעור, שהם יתחננו לקבל את כל הטוב הזה כי זה מהנה ומשמח. ואל תשכחו את הסיסמה הסודית… נמסטה.