-הותאם מהמאמר הצרפתי המקורי של פאוסטין גולדברג-סיגל

פעם, בשנות השמונים של המאה העשרים, קבוצה קטנה של מורים יהודים באנגליה החליטה לבלות
כמה ימים יחד בלמידה. באותה תקופה תוכניות פיתוח מקצועי עבור אנשי מקצוע היו מוגבלות ולא מספקות. הם העלו את הרעיון לנצל את הידע הקולקטיבי שלהם ולפתח את עצמם יחד. במשך כמה ימים לכל אחד, בזמן שחלקם הגיעו עם ילדיהם, הייתה אפשרות להם אפשרות ללמד את חבריהם על נושא שהם מתלהבים ממנו וממנו הם יכולים להפיק תועלת. כך נולד “לימוד”. מאז, הקבוצה הקטנה הזו המשיכה לצמוח והגיעה השנה ל -5,000 משתתפים! כמו כן, קבוצות אחרות בעשרות מדינות ברחבי העולם קיבלו השראה לחקות את המודל שלהן, כולל “לימוד” שלנו בצרפת

עם זאת, “לימוד בריטניה” המקורי נותר ספינת הדגל של פרויקט זה. מדי שנה, במהלך השבוע האחרון של דצמבר, מתגבר מספרם ההולך וגדל של המשתתפים, המגוונים יותר ויותר, ללמוד ולחגוג יחד. השיעורים בטקסט, דיונים, אירועי ספורט, בישול, מסיבות וקונצרטים הם חלק מהפסטיבל המופלא הזה. “לימוד אנגליה” כולל כעת גם תוכניות מקבילות למשתתפים בגיל העשרה וילדים צעירים יותר. הרוח היא של למידה יהודית משותפת ודמוקרטית באופן קיצוני: כל המשתתפים רשאים להציע מפגשים, ללא קשר לגילם, קורות החיים שלהם או מצוות הדת. בתמורה, לאחר סיום הפגישה המארגן לא פשוט הולך בדרכו, אלא מצטרף לפסטיבל מחדש כאחד מאלפי הלומדים. ברוח שוויון, לא רק שאיש אינו משלם עבור הוראה, אלא שכל אחד משלם את דמי ההשתתפות שלו.

כמובן, השנה הייתה אחרת, ואי אפשר היה להיפגש במלון הרגיל בברמינגהם. מעבר של פסטיבל כה גדול לפגישה וירטואלית דרש יצירתיות רבה, ובעצם הוליד את פסטיבל “לימוד” הנגיש ביותר עד כה. מארגני ה”לימוד” פעלו במשך שנים על מנת להבטיח שהאירוע יהיה פתוח ונגיש, ויאגד אנשים בכל רחבי העולם, בכל טווחי הגילאים, רקע הכלכלי והיכולות הפיזיות. המעבר הזה למחוזות וירטואליים איפשר זאת בצורה חסרת תקדים. אפשר היה לדמיין שאחרי יותר מעשרה חודשים של מגיפה וחיים וירטואליים, הרישום היה פוחת. להפך, המספרים היו גבוהים מהרגיל! 5,000 איש התכנסו ליותר מ -300 מפגשים שהוצעו במהלך ארבעה ימים. המארגנים דיווחו כי אנשים שגרים בעיירות כמעט ללא נוכחות יהודית כלל הצטרפו. הם הצטרפו למשתתפים חרדים, שלא הייתה להם גישה למחשב או לאינטרנט,והצטרפו למפגשים דרך קווי הטלפון שלהם.

האתיקה של לימוד היא, מבחינתי האישית, מודל לחינוך יהודי באירופה. הסיסמה שלהם היא “לקחת אותך צעד אחד קדימה למסע היהודי שלך”. בכך שהוא הציב את הלימוד במרכז, “לימוד” הצליח באופן מוחלט להחליף את הרעיון של זהות יהודית קבועה ומולדת לזה של מסע. להיות יהודי זו הרפתקה של החיים. זו בנייה, חניכה. זה לא היבט של מה בכך שחזון כזה מקורו בקרב אנשי חינוך. אני אפילו זוכרת ששמעתי את קלייב לוטון, ממייסדי לימוד, אומר שהם שמחים שיש משתתפים לא יהודים ב”לימוד” מדי שנה. הוא הסביר כי מטרתו של לימוד היא ללוות אנשים למסע היהודי שלהם. אין ספק שסטטיסטית, אנו נוטים יותר למסע יהודי אם אנו מזדהים כיהודים. עם זאת, ישנן סיבות רבות לכך שמישהו עלול להיות במסע זה ללא זהות משותפת זו. חלקם מתעניינים ביהדות מנקודת מבט אקדמית, אחרים עשויים להיות בני זוג וילדים יהודים, ויש גם מי ששוקלים להיות יהודים. גם אנשים אלה, באמצעות “לימוד”, יכולים לבוא ללמוד וללמד.

אני לא יכולה שלא להרגיש שהפתיחות הרדיקלית הזו כלפי למידה, ועוד יותר כלפי הוראה, היא הבטחה מכרעת לעתיד היהדות. בכל רגע נתון, ראש המחלקה לארכיאולוגיה תנ”כית באוניברסיטת ניו יורק עשוי להציג את ממצאיו האחרונים ממגילות קומראן, ואילו ממש בסמוך, תושב בית מוישי מספר כיצד הם יצרו רשת לאיסוף מזון שלא נמכר עבור אנשים נזקקים. אם המפגשים הללו לא מתרחשים בו זמנית, ייתכן שאחד המציגים, שנראה שונה בתכלית, נראה כי הוא משתתף בפגישה של האחר, לומד ממנו ומתקשר זה עם זה. יתכן שאחת היא אפילו הילדה או האחיינית של השנייה!

 

יש בתוך היהדות מסורת עוצמתית של למידה מהורים, סבים ומורים. יחד עם זאת, קיימת גם מסורת חזקה של למידה מעמיתים, ואפילו מילדים. “לימוד” מתבטא בכך באמצעות אירוע שחווים מדי שנה אלפים מרחבי העולם. באמצעות צמיחתו הצליח “לימוד” לבטא מודל חלופי נמרץ המבוסס על ערכי חמלה, יצירתיות ולימוד יהדות קפדני.

החשש מאחורי דמוקרטיזציה של החינוך היהודי הוא שהוא יוזיל אותו. אם אנו נותנים לכולם ללמד, אנו מסתכנים בכך שכל אחד ילמד. “לימוד” הוכיח שדמוקרטיזציה יכולה למעשה למשוך את כולם. הדוגמה לעיל היא דוגמה מצוינת לכך. תושב בית מוישי שיודע שהוא מציג אותו דבר כמו מלומד בעל שם, ישאף לשפר את השיעור שלו כך שהוא יכול להחזיק מעמד, וכדי שהמשתתפים ירוויחו באותה מידה מההשתתפות במושב שלהם. יחד עם זאת, מישהו בכיר יותר (באופן מקצועי או בגיל) יתהה כיצד יוכל למשוך קהל צעיר יותר למפגש שלהם, וכיצד להשתמש בהקשר הבלתי פורמלי הזה בכדי ליצור שאלות חדשות שונות ממה שהם מקבלים בדרך כלל.

בנסיבות רגילות, כל הלומדים היפים הללו יפגשו לארוחת צהריים, ירקדו, ישירו, יתפללו או אפילו ירוצו יחד. הם מרחיבים וממריצים את השיחות ממפגשי ה”לימוד” באמצעות מרכיבים בלתי פורמליים אלה של לימוד. ב”לימוד”, רגעים בלתי פורמליים אלה הם חלק בלתי נפרד מתכנית הלימודים. זו חווית למידה חיה, לדעתי, אמת מהותית באותה מידה שהיא בעבר כך היא תהיה בעתיד החינוך היהודי.