כתבה של בזי רובין –

פעם, הייתה לי מורה למתמטיקה שבאמת שיעממה אותי. לצערי ולצערה הרב, הייתי מהחננות שתמיד ישבו בשורה הראשונה של הכיתה. באותו שיעור משולשים וריבועים גיאומטריים עפו לי מעל הראש. ישבתי עם הידיים ככה שהם החזיקו את הראש בתנוחת ה- אני איתך אבל אני לא ממש איתך. היו מלא פטפוטים מאחורה, כמו תמיד. פתאום, היא דפקה שתי אגרופים על השולחן שלי וצעקה- “בנות! אני משעממת אתכן?!” אוי כמה חבל שהיא פתחה את הפה ושאלה את אותה השאלה… אותי חינכו תמיד לכבד מורים ויהי מה אז אני שתקתי. אבל כיתה של בנות בכיתה ח’ שכבר שעה משתעממות… אני אתן לכם להשלים לבד את התמונה. המורה יצאה מהכיתה בוכה, ומאז תמיד התביישתי כשראיתי אותה במסדרונות בית הספר. אחרי כמה שנים רחרחתי קצת וגיליתי שהיא כבר לא מורה בבית ספר, ועוסקת בתחום שהרבה יותר מתאים לאופיה המתמטי.

השעמום. כולנו מפחדים ממנו פחד מוות. יותר משהקורונה שיבשה את חיינו, זעקת ה”אבל מה הילדים יעשו??” שבר את הפיד שלי ברשתות החברתיות כשהחיים שלנו עברו טלטלה לפני עשרה חודשים. בהתחלה, ישבתי ובניתי לוח זמנים יומי, מסודר, עם אייקונים חמודים שיהיה ברור מה זה כל משבצת. כל דקה ביום הייתה מובנית. אפילו זמן המנוחה היה רשום לנו. ככה עברנו את הסגר הראשון. קמים, תפילה, ארוחת בוקר, יצירה, לימוד משותף, הכנת ארוחת צהריים וכו’. בסגר השני הייתי שבועיים אחרי לידה והלו”ז היומי נזרק לפח. לא בכוונה, פשוט עם בקושי שעתיים שעות שינה ברצף לא הייתי מסוגלת.

המסגרת הכללית נשארה כן? עדיין הצלחנו להשכיב את הילדים לישון בשעה הרגילה והם הקימו אותנו בשעה-המוקדמת-מדי-בשביל-בני-אדם כרגיל. אבל השעמום חלחל אל תוך קירות ביתנו הקט ואני לא ידעתי מה לעשות. כל חמש דקות או שהם שרו “אמא משעמם לי” או את הפזמון היותר מוכר “אמא אני רעב” שהוא בעצם אמא משעמם לי אבל כבר אמרתי לך אז נגוון. בהתחלה עוד ניסיתי להציע- אולי משחק? לא. אולי פאזל? לא. אולי יצירה? לא. אולי סיפור? אבל גם אם הקראתי להם לפי סדר האלף-בית את כל הדברים שיש לעשות בבית, הם פשוט לא התרצו. מתוך העייפות וההתאוששות האישית שלי פשוט אמרתי די. אני סיימתי לנסות ולמצוא רעיונות. הראיתי להם את ארון חומרי היצירה שלי ואמרתי סעו לשלום. 

פה החלה התפנית, שאני קצת מתביישת לומר שלקח לי כל כך הרבה זמן להפנים. הם החלו ליצור. הם החלו לשחק עם הדמיון. יחד, לחוד, הם החלו לבנות עולמות שלמים. המטפחת שלי הפכה לשמלה של הגדול כשהוא התחפש לנסיכה בעוד הקטן שם קערה על הראש כדי להציל אותה. הדפי טיוטה שתמיד השארתי למקרה שירצו סתם לקשקש התמלאו בצבעים, בצורות, בנסיונות לצייר איש, בתרגול כתיבת השמות שלהם, בהכל. כל פעם שאחד מהם בא אליי ואמר לי “אמא, משעמם לי” אמרתי להם במלוא הרצינות “מצויין! לכו לראות מה השעמום יוציא מכם”. והם התבאסו לשנייה, הבינו שאני לא מתכוונת לעזור, ויצאו לתור אחר הכלי הבא שיוכלו להשתמש בו.

אני לא רוצה שתחשבו שנטשתי אותם לגמרי. עדיין אנחנו עשינו (ושוב בסגר הזה עושים) יציאה יומית לפארק של שעתיים, אנחנו עדיין קוראים מלא ספרים ביחד ועושים מקום של כבוד לנמנום קבוצתי, אבל הבית שלנו התמלא בפירות שעמום מתוקים מתוקים. 

יש אנשים שפוטרו או הוצאו לחל”ת לפני עשרה חודשים ומאז הם יושבים בבית. רואים סדרות עד האינסוף, או פשוט יושבים בבית ואוכלים את עצמם לדעת. מי אני שאשפוט? אבל יש גם כאלה שלקחו את ההזדמנות הזאת להתפתח. ללמוד קורס חדש, לעשות את הדברים שתמיד לא היה להם זמן לעשות. נכנסו בראבק לכושר או התחילו לסדר את כל התמונות באלבומים. השעמום הוא שעמום. הוא לא טוב, הוא לא רע. הוא פשוט קיים. אולי אנחנו בתור מבוגרים כבר לא יכולים ללמד את עצמנו להוציא את המירב מהשעמום, אבל יש לנו הזדמנות לחנך דור חדש לקחת את השעמום, לא לפחד ממנו, אלא לחבק אותו חזק חזק וליצור.