מאת צורי חסון-

כמחנכים, אנחנו נמצאים בקדמת הבמה, מול התלמידים שלנו ההורים שלהם ולפעמים עמיתנו השונים שנמצאים תחת אחריותנו המקצועית. אנחנו אלה שנמצאים בנקודות הובלה שונות בהם אנחנו אלה שצריכים להוביל את אלו שמולנו. אנחנו אלה שצריכים להשפיע ולהניע אחרים על ידי הדברים שאנחנו אומרים ומעבירים לבני שיחנו.

עבור חלקנו התפקיד של מובילים לא מגיע בטבעיות. הם אוהבים ללמד להעביר ידע, מידע וניסיון. כמו כן הם אוהבים להיות עם אנשים אחרים ולחלוק איתם חוויות של למידה והעשרה חינוכית, אבל תפקיד ההנהגה, הכולל את היכולת להוביל קבוצה של פרטים ולהניע אותם למטרה מסוימת אותה הם מייצגים קצת גדול עליהם.

בפרשת “בשלח” הדרמטית אותה קראנו בשבת האחרונה, בני ישראל נמצאים בנקודה של להיות או לחדול. מאחור המצרים מלפנים הים ומשני הצדדים סוגר עליהם המדבר. העם ומשה מנהיגם נמצאים במצב לא פשוט, כשהעם נמצא ביאוש גמור ובוחר להאשים את משה על זה שהוא הביא אותו למצב בו הוא נמצא. כשמבחינתם מוות על הים או חזרה להיות עבדים במצרים הם שתי האפשרויות הממשיות העומדות בפניהם.

מנגד משה פונה אל העם בנאום קצר שבא להחדיר בהם ביטחון בישועה שתבוא על ידי הקב”ה. ישועה שכמו הדברים האחרים שקרו להם מאז שמשה הופיע כמנהיגם, תהיה ישועה ניסית, שלא תצריך מהם שום פעולה אקטיבית. אבל אז קורה משהו, אחרי נאומו חוצב הלהבות של משה, הקב”ה פונה אליו ואומר: “מַה־תִּצְעַ֖ק אֵלָ֑י דַּבֵּ֥ר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל וְיִסָּֽעוּ” (שמות,י”ד, ט”ו). אם משה כל בטוח בישועת הה’ ויודע שהוא עומד להציל את העם בכל רגע, אז למה הוא צועק אל ה’??.

לספורנו אחד מבכירי פרשני המקרא ישנו פירוש שלדעתי עוזר לנו להבין את המצב בצורה הטובה ביותר: “היתה צעקתו על מרי ישראל שהעיזו פניהם באמרם ״המבלי אין קברים״ (פסוק י״א), וחשב בשביל זה שלא ישמעו לו להכנס בים, לפיכך אמר לו ״מה תצעק אלי״ בזה, כי אמנם אתה חושד בכשרים. דבר אל בני ישראל ויסעו – לא ימרו את פיך”. הספורנו מסביר לנו שהבעיה לא הייתה חוסר ביטחון בקב”ה, אלא חוסר ביטחון בעצמו וחוסר אמון בעם אותו הוא מנהיג.

כזכור משה רבנו גדול המנהיגים של עם ישראל מעולם לא רצה להנהיג. אומנם היו לו את כל הנתונים להיות המנהיג האולטימטיבי: ענווה, אהבת ישראל ואמונה שלמה בקב”ה. אבל אחרי הנסיון הקצר שהיה לו במצרים, כשהוא ניסה להיות עם אחיו בצרה ולעזור להם מפני המצרים ומה שהוא קיבל בתמורה הייתה הלשנה ישירה למלכות, הוא לא האמין ביכולת שלו להנהיג עם כה הפכפך ומסובך.

הקב”ה לעומת זאת חלק עליו באופן נחרץ. שיא המחלוקת היה במהלך ניסיונות השכנוע של הקב”ה כדי שמשה ייקח על עצמו את תפקיד המנהיג, שצריך להוציא את עם ישראל ממצרים. החיכוך בנושא זה חוזר מכיוונים שונים מספר פעמים בספר שמות ואפילו פעם נוספת בפרשת “בשלח”. למרות הקשיים של משה הקב”ה מאמין בו, ביכולותיו ויותר מכל הוא מאמין בעם ישראל.

מכך אפשר ללמוד, שהרבה פעמים הבעיות שיש לנו בהובלת אנשים והשפעה עליהם היא לא רק חוסר הביטחון שיש לנו ביכולות והכישורים שלנו, אלא בעיקר חוסר האמון בקהל המקשיבים שלנו. אם אנחנו לא מאמינים בהם וביכולות שלהם, או אם אנחנו חוששים שהם יהיו צינייים מידי ולא ישתפו איתנו פעולה, אז באמת לא נוכל למצוא את הדרך להנהיג אותם. אך אם נצליח להסתכל עליהם בעיניים טובות ומאמינות, גם אם ניסיון העבר הכזיב לא מעט פעמים, נוכל להוביל אותם בהצלחה רבה אל עבר המטרות והיעדים שיש לנו עבורם.