כתבה של בזי רובין

זום.

פעם זה היה פשוט תחילת השיר הזה עם הידיים “זומ-הזום עולה הזמר מכוורת הדבורים…” והיום הזום עולה לו במסיבת צעקות “אמא זה לא עובד לי” “אבא אני לא רואה את המורה” “דיייייי” ועוד ועוד. מה שהכי הזוי זה שהצעקות האלה בכלל לא מהבית שלי אלא מהמסך שהבן שלי בדיוק התחבר אליו. מבאס הזום הזה. 

אני לא זוכרת בעצמי אבל מזכירים לי תמיד שכשעלינו ארצה בשנת 1994 (ואני בת שנתיים וקצת) סירבתי לדבר עם סבתא שלי בטלפון. מהרגע שנולדתי ועד שעלינו, סבתא שלי טיפלה בי כל יום בזמן שאמא שלי עבדה עם סבא בעסק המשפחתי. יום יום הלכנו לאגם שליד הבית וצפינו בברווזים המתוקים שטים על המים. היא האכילה אותי ושיחקה איתי ושרה לי ואהבה אותי ובלי שום התרעה, היא נעלמה. כל מה שנותר היה הקול שלה מבעד לשפופרת. היא נשארה בניו יורק, ואנחנו נחתנו בעיר הקודש רעננה. כל פעם שהיא התקשרה וביקשה לדבר, הייתי בוכה להוריי שאני לא רוצה את סבתא של הטלפון, אני רוצה את הסבתא האמיתית שלי. 

כשהעולם התהפך מהקורונה, עברנו בעל כורחנו למרחב הווירטואלי. לדעתי אנחנו כבר שנים מתקדמים לכיוון הזה בהרבה מאוד תחומים, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה המעבר החד והטוטאלי הזה יכאב לנו. במחקר שנעשה בקרב 7000 גברים ונשים בקליפורניה בשנת 1965, ליסה ברקמן ולאונרד סיים גילו ש”אנשים שלא מתחברים עם אחרים נמצאים בסיכון גבוה פי 3 למות (במהלך התקופה של תשע שנות המחקר), לעומת אנשים שיש להם קשרים חברתיים חזקים”. מודה על האמת, עם כל הסגרים והבידודים שעברנו, ככה אני מרגישה גם בלי המחקר. לא לא, אני לא רוצה להלחיץ את כולם, אבל זה נתון קיצון שאני מרגישה שהוא רק מחזק את מה שכבר למדתי ממזמן…

החיים בזום איבדו חלק מאוד משמעותי מהדרך שבו אנחנו מתקשרים. יש מספר לא מבוטל של מחקרים שמראים כי 70%-93% ממה שאנחנו אומרים בכלל לא יוצא לנו מהפה. אנחנו משתמשים בהבעות פנים, בשפת הגוף, בתנוחות ידיים ורגליים שמשדרים דברים ובזום כל זה לגמרי הולך לאיבוד. יש משהו גם בקרבה פיזית שיוצרת רגשות סימפטיים שבזום אנחנו לא יכולים לייצר. אם זה לתת כיפים לתלמידה שהצליחה במשימה או לעודד ילד עצוב עם טפיחה על השכם. יש משהו במסך הזה שפשוט מוציא את המיץ ממה שיוצר קשר והופך אותו לדו-מימדי גם.

אני הפסקתי לראות בזומים בתור חובה והתחלתי לראות אותם כרשות. יש תלמידים שזה באמת עושה להם טוב. ואם זה המצב, יאללה, עופו על זה. ברור שעדיף לי לדבר עם סבתא שלי שתקועה בקליבלנד בזום מאשר לחכות עד שתוכל לעלות על מטוס ולבוא לבקר. אבל לילדים שהזום מרגיש חסר, או אפילו גורם להם להרגיש תסכול, זה בסדר. בואו נכיל גם אותם. כנראה שהם רגישים יותר למה שהם צריכים בתור יצורים חברתיים.

כן כן, אני יודעת מה שתגידו. זה יותר טוב מכלום. יש חומר להספיק, ויש גם צורך מאוד אמיתי בלראות את החברים שלנו מהכיתה. אבל הזום הוא לא תחליף מדוייק ואמיתי. זה הרע במיעוטו. בין אם נרצה, השיעורים בזום קיימים, ואנחנו נתמודד. אבל בואו לא נשכח מה התלמידים שלנו ואנחנו בעצמינו צריכים באמת. הקרבה הפיזית. שפת הגוף. הקול האמיתי ולא גרסת הרמקולים. וזה שאין באמת אופצייה להשתיק את מי שמולנו. זום הזום עולה הזמר מכוורת הדבורים, ועוד מעט נקום אנחנו מהכסאות, נצא החוצה ונחזור לזמזם לנו באמת.