אבי רובין

פאזל של הגלקסיה בשבעים חלקים זה לא דבר פשוט. במיוחד לא לילד בן שלוש. אבל ככה אנחנו, אוהבים לאתגר את הקטנטנים שלנו. במיוחד כשאנחנו יודעים שעם קצת סבלנות הם גם יצליחו ובענק. כשהגדול שלנו היה בן שלוש התחלנו עם פאזלים. בהתחלה עשינו פאזל של ארבעה חלקים ואיך שחגגנו כשהוא הצליח! אחר כך עלינו שלב, לעשרים וארבע חלקים. היינו יושבים שעות, מתאפקים בעצמנו לא לגלות לו איך עושים את זה. כי מה, למבוגרים, עשרים וארבע חלקים זאת לא חוכמה. הוא התקדם והתקדם, ולאט לאט בגיל חמש הכתרנו אותו למלך הפאזלים. האמת, מרוב שהגדול היה מלך, לא שמנו לב בהתחלה שאחיו, סך הכל בן שלוש, היה מעין נסיך עם פוטנציאל משלו. יום אחד לא מזמן, חמותי הגיעה עם פאזל חדש. פאזל גלקסיה בן שבעים חלקים ואמרה למלך ולנסיך- “בהצלחה!”.

שניהם התיישבו על הרצפה הקרה של אפרת (כי כלל ידוע לכל שלא עושים פאזל על שטיח שאגי) ושקדו על המשימה. אנחנו לא אנשי מסגרת קודם, אלא מנסים לשזור יחד סיפורים. אז המלך מצא רגל של אסטרונאוט וחיפש את הגוף של המסכן, בעוד שהנסיך מצא חלק מחללית ורצה להשלים אותו. אני, שראיתי שאני כבר לא נחוץ, פניתי לעיסוקיי (כלים…) ופתאום- צרחות אימים! בכי היסטרי! אללי לי! סך הכל, הנסיך ביקש לעצמו חלק שהמלך כבר מצא לו השלמה. הנסיך החליט שהוא רוצה לנסות את החלק במקום אחר, והמלך, שכבר מצא את הפתרון צרח עליו כי למה שהוא ישים את זה במקום הלא נכון אם הוא כבר מצא את המקום הנכון? 

מתי בדיוק חלה התפנית אצל המלך? מתי הוא החליט שכבר אסור לנסות משהו אפילו אם למישהו אחר כבר יש תשובה? מתי הוא הפסיק להאמין בכך שמותר להעיז ולטעות?

אני מרגיש שככל שאנחנו מתבגרים, הפחד לטעות גובר אף הוא. יש לנו מחוייבות לטעת בתלמידים שלנו תעוזה. התעוזה לטעות. התעוזה לטעות פעמיים בלי להתפדח. ההבנה שהדרך היחידה להתקדם היא לנסות. ואולי הם ייכשלו, ואולי הם יצליחו, אבל הם לעולם לא יתקדמו אם התעוזה לא תהיה שם.

הדבר הראשון שאנחנו יכולים לעשות זה ללמוד להגיב לטעויות בצורה יותר טובה. אם אני שואל שאלה ותלמיד נותן לי תשובה לא נכונה, אפשר לפעמים לשאול – למה אתה חושב ככה? לנסות להבין את המהלך שהיה להם בראש. אפשר גם לפרגן – “זאת לא התשובה הנכונה אבל אני מבסוט על זה שניסית!” או “אני מבין למה אתה חושב כך, אבל בעצם זה עובד אחרת…” ולהסביר. ככל שתלמידים ירגישו שיש מקום שהוא נח ונעים לטעות בו, הם לא יפחדו לנסות יותר ויותר. 

הדבר השני הוא לטעות בעצמינו. לא לשים שואו, אבל ממש להכנס לסיטואציות בהם אנחנו לאו דווקא יודעים את כל התשובות ולהעיז להתנסות וללמוד. אקסטרה נקודות אם תזמינו את התלמידים שלכם להצטרף לחוויית הלמידה הזו. זה לא סוד שהשיעור הגדול ביותר הוא לראות את המחנך פועל על פי המסר שהוא מנסה להעביר.

בחזרה לפאזל שלנו. את המלך לקחתי הצידה. הרגעתי אותו שבאמת, הוא מצא את המקום הנכון לחלק הזה של הפאזל ואני גאה בו. אבל גם, כדי להמשיך את השושלת, הוא חייב לתת לנסיך לנסות. אפילו אם הוא יטעה. אפילו אם הוא יטעה אינספור פעמים. כי רק זאת הדרך האמיתית להגיע ללמידה משמעותית. לפיתוח מיומנויות. אני לא אומר שצריך לקדש טעויות. אבל אם נפחד מדי לטעות, אנחנו אף פעם לא נתקדם. כמובן שמאז, הנסיך הפך למלך הפאזלים, והמלך הלך לפתח מיומנות חדשה.