סיום: מסכת עירובין

סמנתה וינקור-מיינרת’

אחרי 3+ חודשים של לימוד יומי מעמיק בהלכות עירוב, הסימון המגדיש את סיום רשות הפרט ואת תחילתו של רשות הכלל כדי לאפשר פעילויות מחוץ לבית בשבת, אני וחבריי ללימוד הדף היומי סיימנו רשמית את מסכת עירובין. בהרבה מובנים, החלק הספציפי הזה בתלמוד ממש לא שייך לתקופה של מגיפה עולמית. הקריאה היומיומית על הדרכים להפוך איזור כללי לאיזור פרטי ממש בלבל אותנו כשעמדנו מול המציאות של החיים עם הקורונה. כיום, אנחנו הרבה יותר נכונים לפתוח את המרחבים הפרטיים שלנו והופכים אותם למרחבים ציבוריים- מזמינים חברים וקולגות אל תוך הסלון שהפך לחדר עבודה זמני, עם קוביות זום שנותנים לנו הצצה קטנה לתוך המרחבים הפרטיים של אנשים שפתאום נהיו של כולם. מסכת עירובין עוסקת כולה באיך אנחנו יכולים לקחת את המרחבים האישיים שלנו ולהרחיב אותם החוצה. אבל בעולם של נובמבר 2020 כולם עסוקים בלהקטין את הגבולות. ריחוק חברתי, בידוד, שמירה מוקפדת על הקירות המוכרים שאמורים לשמור על הקהילות שלנו. 

עכשיו שסיימנו עוד מסכת המדקדקת כל כך בקונספט איזוטרי, בחרתי להתמקד בפסקה אחת שדיברה אליי בתור מחנכת, אחת שהולכת להמשיך וללמוד כל חיי:

רבינא אמר: בני יהודה דגלו מסכתא, נתקיימה תורתן בידם. בני גליל דלא גלו מסכתא, לא נתקיימה תורתן בידם.

רבינא אומר: [בהתייחס ל] אנשים ביהודה, שהיו מלמדים את המסכת בציבור כדי שכולם ילמדו אותו, התורה שלהם התקיימה בהם. [בהתייחס ל] אנשי הגליל, שלא לימדו את המסכת הזו בציבור, אנשיהם לא קיימו את ההלכות הללו והתורה שלהם לא התקיימה.

יותר מדי פעמים בעולם החינוך ובעולם בכלל, מידע נשמר בסודי סודות ורק מי שנמצא במעגל הפנימי יכול לקבל את המידע. אני בטוחה שאני לא היחידה שעדיין זוכרת באימה זימונים לפגישות בלי לקבל את הקונטקסט שלהם מראש, רק אמירה מאוד אמורפית של “אני צריך לדבר איתך” או “בואי לראות אותי”. כמובן שיש בסיפור הזה עניין של להראות מי בעל הכח. בתור מחנכים, אנחנו יודעים דברים שהתלמידים שלנו לאו דווקא צריכים לדעת, ולפעמים יש שיטה לכל הבלאגן הזה בלשמור אותם לוט בערפל, כאשר אנחנו כל פעם מטפטפים קצת קצת מהמידע במקום לשפוך את כולו עליהם בבת אחת. 

בתור אחראים על ארגונים, לפעמים יותר הגיוני לשמור פיסות מידע רלוונטיות קרוב ללב במקום לתת לכולם בארגון את הכל. אבל כשאנחנו חולקים מידע, אנחנו מעצימים אחרים. כשהמנהיגים של אנשי יהודה חלקו את כל המידע הרלוונטי עם התלמידים שלהם, זה נתן לתלמידים אפשרות להתכונן לשיעור, נתן להם את הבטחון העצמי שיש להם את הכח ללמוד ולהשאיר חותמת. מתוך המקום של בעלי המידע ולא מחוסרי מידע, הם בנו קשר מעמיק עם המלמדים שלהם ולכן גם הייתה חווייה משמעותית וקשר חזק בין הלמידה לבין היישום של הדברים. 

בהוראה שלי, אני אוהבת לעשות כל שביכולתי להרים את המסך. לחלוק את מה שקורה, מה החשיבה מאחורי משימות ופעילויות שאני מעבירה, ולמה אני עושה את הדברים איך שאני עושה אותם. אני עושה א זה בגלל שאני רוצה שהתלמידים שלי ירגישו בטחון, ידעו שישנה כוונה תחילה ושיטה בתוך הכאוס, ושחשוב לי שהם יהיו חלק מהתהליך, לא רק התוצר. 

בתום מחזור הדף היומי בנושא עירובין והתחלת מסכת פסחים, אני מוכנה לשינוי. להתעמק בגבולות ובחצרות ובמה שנחשב ציבורי ופרטי לא ממש עניינו אותי. אבל אני כן שמחה שנשארתי וחוויתי. להבין (ולנסות לקיים) את המורכבויות של החלק הזה ביהדות. ללמוד נושא שרבים לא שמים עליו דגש בעוד לאחרים זהו נושא קריטי ביותר. להבין שאין שום נושא בחיים שהוא לא בעל משמעות עמוקה שאפשר להתעמק ולגלות אותו.