אבי רובין

כשהייתי במחנה קיץ של בני עקיבא בארצות הברית בגיל 17, הייתי חלק מצוות שנקרא “פעולה-תוכנית”. כן כן, שמות בעברית זה לא הצד החזק שלהם, אבל הבנו את הקטע- אנחנו היינו אחראים על פעולות שהם חלק מהתוכנית. ומה הכוונה בדיוק? כל קיץ המחנה בחר נושא שילווה את החניכים. כשהם בחרו את נושא בית המקדש, הם בנו בית מקדש ענק מעץ וככה חניכים יכלו להכנס פנימה, להסתובב ובאמת ללמוד את הנושא לעומק. כשהם בחרו את ספר יהושע, אשכרה בנינו חומות מעץ מסביב לחדר האוכל ככה שאף אחד לא יכל להכנס, הצעדנו את כל החניכים עם שופרות וחצוצרות מסביב לחומות שבע פעמים, ואז הפלנו את חומות יריחו, אממ, של חדר האוכל. 

בסופו של דבר היום יום של המחנה נראה כמו כל מחנה רגיל- היו משבצות של ספורט, של שחייה, של אומנות ויצירה, ומוזיקה, אך הייחוד היה התוכנית שלנו- של צוות פעולה תוכנית. המטרה הייתה להשתמש במשבצת שלנו לתת לחניכים לחוות משהו מהנושא הנלמד. להעביר אותם תהליך, לחנך, אבל ברוח ה”פאן” של המחנה. בשנה שבה המחנה למד את ספר יהושע, רצינו להשתמש בהזדמנות הזאת כדי ללמד את החניכים על ארץ ישראל. אמנם רבים מהם כבר היו בארץ כמה פעמים עם משפחותיהם, הם לא ממש הכירו איפה דברים חוץ מירושלים, תל אביב ואולי במקרה הטוב אילת.. 

אז איך עושים את זה? בהתחלה אמרנו אוקיי, ניתן להם מפה אילמת, כמו שהיינו מקבלים בשיעור גיאוגרפיה כאן בארץ ישראל, ואז ניתן להם פתקים והם יצטרכו לזהות מקומות על המפה ולהשלים. כבר תוך כדי דיבור נרדמנו בעצמנו מהשיעמום שעוד זכרנו בתור ילדים. חשבנו וחשבנו ופתאום אנחנו קולטים את ראש המחנה יושב לידינו ומקשיב. “למה שלא תכינו את המפה מאוכל?” אודה ואומר, החיוך השובב שהיה נסוך על פניו הזכיר לי למה כל כך אהבתי להיות שם. “תקחו מפות פלסטיק לבנות, תציירו מפה אילמת, אבל במקום לשים סתם פתקים של מקומות, תשימו דף הוראות עם הנחיות להכנת מפה טיפוגרפית של ארץ ישראל.” גאון. ככה עשינו. נכנסנו למחסן האוכל שלא היה מבייש את יוסף במצרים, לקחנו את כל הממתקים והחטיפים בצבעי חום, צהוב, כחול וקצת לבן לחרמון. ישבנו וציירנו על מפות פלסטיק, משהו כמו 12 מפות של ארץ ישראל בגודל של שולחן משפחתי, הכנו דף הוראות וחיכינו לבואם של החניכים.

כל קבוצה בתורה לקחה צ’יפסים ופוררה אותם להכין את מדבר יהודה. הם לקחו קצפת שערבבנו עם צבע מאכל כחול והכינו את הכנרת, את ים המלח ואת הים התיכון. הם השתמשו במרשמלו לבן בשביל החרמון, ביסלי בשביל בניינים ובתים, סקיטלס (ממתק אמריקאי מגעייייל) ירוקים כדי להכין את הירוק של גוש עציון, שומרון, פרדסים שנשארו באיזור המרכז, ובשביל הגולן והגליל הירוקים. אחרי שהמאסטרפיס היה מוכן, רק אז הוספנו דגלונים חמודים כאלה עם שמות של ערים, מקומות קדושים, טיולים שווים ואיפה הבתים שלנו כדי שהכל ירגיש יותר אמיתי. 

אף פעם לא פגשתי חבורות שלמות של ילדים ונוער שאכלו כמו אשתי בהריון כמו באותו יום. אחרי פעילות מהנה, ערכית וחינוכית, נתנו לילדים יד חופשית לאכול את הארץ שלהם. יש כאלה שמנשקים את הארץ כשהם נוחתים בנתב”ג, ויש כאלה שפשוט נהנים לאכול אותה. אבל מה שכן, כשסיימנו את הפעילות ידענו שאת ארץ ישראל החניכים תמיד יזכרו. אם הם ידעו איפה מדבר יהודה ואיפה החרמון, דיינו. אם הם יזכרו את הקצפת שהיא הכנרת שלנו, דיינו. ואם הם לא יזכרו דבר וחצי דבר אבל ארץ ישראל תמיד תעורר אצלם את התיאבון וחיוך שובב, בעיניי, דיינו גם דיינו.