אבי רובין
אין הרבה סיטואציות שצרובות לי בזכרון כמו הסיטואציה ההיא. לא יודע אם זה בגלל הגיל, בגלל ההברקה, או פשוט כי ככה זה, אנחנו זוכרים דברים מהשנים בהם עיצבו אותנו, ופחות מהיום יום השוחק של הבגרות. מה שכן, אני שומר את הסיפור הזה איתי בלב ומאז אותו המקרה, מנסה ליישם את העקרון המנחה הזה בכל מקום שהוא.
אני בכיתה י”א. מדריך בתנועת נוער. ואנחנו באמצע מדבר יהודה. לא אלאה אתכם בלמה אבל הייתי מדריך של הקבוצה הבוגרת לבד. הייתה לי קבוצה של 12 חניכים שהייתי שרוף על כל אחד מהם והשקעתי בהם כמו החיים. האמת, היינו קבוצה של 12, אבל כשנסענו למדבר יהודה הצטרף חניך חדש. עוד לא ממש הכרתי אותו, ומאז אותו טיול גם לא יצא לי להכיר, כי הוא החליט שפחות מתאים לו תנועת נוער, ומאז לא שמעתי ממנו.
הם היו אז בכיתה ט’. מתקרבים אט אט לסוף המסלול, מתכוננים לקחת פיקוד בתור מדריכים בעצמם. הם היו קבוצה מגובשת, תמיד היו שם דיונים לעניין, הרבה מורל ומצב רוח טוב, ואיך שהייתי גאה בהם. מאז הקבוצה הזו יצא לי עוד להדריך ולחנך לפחות עוד אלף חניכים אם לא יותר, ועדיין, הקבוצה הזו הייתה הראשונה שלי ולכן הם שמורים אצלי לנצח.
אז חזרה לצעיר בכיתה ט’ החדש. ההוא שהצטרף רק לטיול. מסתבר בדיעבד שאמא שלו הכריחה אותו לצאת למרות שהוא מאוד לא רצה. הוא הכיר את אחד הבנים בקבוצה, אבל לא מספיק כדי שידברו במהלך הטיול. אז הוא הלך ושתק. ניסיתי לדובב אותו פה ושם אבל כשלא הצליח לי פשוט ויתרתי.
הטיול התרחש בסביבות פסח. היה עוד נח במדבר, לא חם מדי. בשלב כלשהו התיישבנו כולנו במעגל. לא היה שם קמצוץ של צל אז פשוט התיישבנו והוצאנו את הכריכים מהתיקים. אכלנו, שתינו, צחקנו, והיה פשוט תענוג. ראינו ששאר הקבוצות מתחילות להתקדם אז התחלתי לבקש מכולם להתארגן ולהמשיך במסלול. ההוא, הצעיר השקט, הסתכל עליי בשקט ואמר “אני לא קם”. אם היינו באמצע מסלול עם צל, מסלול ליד נחל, עוד הייתי מבין. אבל אנחנו אשכרה היינו באמצע המדבר. השמש מעלינו, האדמה מתחתינו, וכלום. אין פה כלום. ניסיתי לדובב אותו קצת- בוא, עוד מעט המסלול מסתיים, אני יכול לעזור לך עם התיק אולי? שום דבר לא עזר. הוא בשלו. לא קם.
סימנתי לשאר הקבוצה להתחיל ולהתקדם והתיישבתי גם אני שוב על האדמה החמה. הייתי פשוט אובד עצות. התחלתי לחשוב על הגרוע מכל. מה, הוא מצפה שנקרא ליחידת החילוץ? אולי הוא כל כך לא רגיל לטיולים שהוא לא מסוגל? באמת שלא הבנתי למה הוא לא רוצה לקום. אמרתי לו בעדינות שאני מוכן לשמוע כשהוא ירצה לשתף. ישבנו בשתיקה מה שהרגיש לי כמו נצח. בכל כוחותיי ניסיתי שלא לדבר (מה שנוגד את הטבע שלי) וחיכיתי. סוף סוף בלי להסתכל עליי הוא אמר בקול דק ממש- “ברח לי פיפי. אני לא רוצה שיראו”.
האמת לקח לי דקה. ניסיתי להדחיק את כל המילים שצצו לי לראש ופשוט אמרתי בקול- “קורה”. הוא לא ידע איפה לקבור את עצמה מרוב בושה נראה לי. אבל איזה מזל שהוא שיתף. ואז לא יודע איך, אבל הגעתי להברקה. אמרתי לו, קום, אנחנו עושים עכשיו מלחמת מים. עכשיו לא משנה שכל הטיול חפרתי לחניכים שאנחנו לא מבזבזים מים, עכשיו זאת הייתה משימת חיינו. לקחתי בקבוק, הרטבתי את המכנס שלו מקדימה, חלק מהכתף, קצת על הראש, ואז הרטבתי את כולי מכף רגל ועד ראש. כמובן שעכשיו הוא פשוט נראה אחרי מלחמת מים נוראית, וכבר לא יכלנו לשים לב לפדיחה שקרתה לפני.
הצטרפנו לקבוצה וזהו. מאז לא יצא לי לפגוש אותו. אבל הסיפור הזה נשאר אצלי בראש. כמה טוב זה למצוא את האומץ לשתף בדברים מפדחים. וכמה טוב זה לחפור קצת ולמצוא הברקות ורעיונות יצירתיים כדי לחפות על הבושה.
Leave A Comment