מאת יהודה ארנשטיין –

חינוך “ישראלי” וחינוך יהודי

רבים משיחות החינוך יהודי הגדולות ביותר כיום בתפוצות עוסקות בחינוך הישראלי, מגמה שבוודאי תתעצם בשנים הקרובות. עד כמה ששיחות אלה הן חיוניות וטרנספורמטיביות, עם זאת, המסגרות והשיטות החשובות והשימושיות שהן מייצרות עשויות לבוא על חשבון חשש קפדני מידי וחסר הבנה בנושא עצמו. השיחות שלנו, ההוראה שלנו והכי חשוב התלמידים שלנו – ואכן כל העם היהודי – ייהנו מאוד מגישה שקולה יותר ביחס לאלמנט ה”ישראלי “הבסיסי בחינוך הישראלי ובחינוך היהודי בכללותו.

על מה מדברים כשמדברים על “חינוך ישראלי”? יותר נכון, למה אנו מתכוונים כשאנחנו אומרים “ישראל”? כמו שזהר רותם מציין במאמר שעלה לאחרונה המעלה שאלות דומות לגבי המושג “מעורבותה של ישראל”, “ככל הנראה מחנכים יהודים מכירים את הרעיון ש’ישראל’ איננה  אחת אלא היא למעשה מרובה.” המאמר הנוכחי יבחן מחדש את הרעיון ויפתח אותו, מתוך הכרה שלמרות שאנו מכירים אותו, הוא נושא לחזרה ועיבוד. כי ההבנה שיש הרבה היבטים של “ישראל” איננה רק רעיון אחד של רבים הנוגעים לחינוך היהודי, אלא היא עמוד התווך המרכזי של החינוך היהודי – דווקא משום שהוא עמוד התווך המרכזי של המחשבה והמסורת היהודית. עד כדי כך, שהוא אמור להוות בסיס לפרדיגמה חדשה בתחום (או במונחים הרצליים מדויקים יותר, פרדיגמה “ישנה-חדשה”): מודל מושג מקיף ומוכר במפורש של חינוך יהודי ו חינוך ישראלי שנוכל לכנות את המודל: “ישראל בשלמותה“”.

המושג “יזראעל” בעת ובעונה אחת מאחד ונבלע ממספר מושגים אשר נמצאים בתוך המושג העברי “ישראל”, כשנאבד בתרגום הרבה מהמורכבות של המקורי. מדינת ישראל, היא הסימון העיקרי של המילה אצל רוב דוברי האנגלית; ארץ ישראל, היא שנייה אולי רחוקה. מה עם “עם ישראל”, תורת ישראל (תורה ודת), ומחשבת ישראל(מחשבה יהודית)? ישנו דגש לא פרופורציונלי על המדינה – או השימוש ב”ישראל “כאשר” מדינת ישראל “תהיה מדויקת יותר -כל זה מעורר הבנה מכווצת של כל מה שישראל כוללת.

המודל “ישראל”

בשנים האחרונות התחום של החינוך הישראלי מתלכד סביב מודל “מערכת יחסים”, המגדיר את מטרת התחום כעידוד התלמידים לפתח קשר משמעותי עם ישראל. (הספרות מציגה מערכות יחסים אפלטוניות ורומנטיות כתבניות.) למודל זה יש כמה חסרונות שיש לקחת בחשבון. באופן מרומז, הוא מציע מערכות יחסים מטווח רחוק, שלא רק שקשה לקיים לאורך אותם זמן, אלא גם מטבעם פחות אינטימיות, פחות אינטראקטיביות ומכילות פחות מעורבות באופן בסיסי מאלה שחיים בסמיכות פיזית קרובה וחולקים חוויה יומיומית משותפת. חשש נוסף הוא שבניגוד לנישואין, לשותפויות עסקיות ולקשרי עבודה, היחסים המוצעים עם ישראל יכולים להתמוסס בקלילות ובאופן מיידי, לפי רצונם, או אפילו בגחמה; הם יכולים אפילו להתבסס על קרקע לא יציבה, והבסיס שלהם, בעיקר בתחום הרגשי, הוא כספית ולא יציב מטבעו. (חשבו על הבטון של יסוד הבניין: הוא מורכב מחול, חצץ ומלט. אנו עשויים לחשוב על החול כאלמנט הרגשי בחינוך לישראל ובחינוך היהודי, החצץ כאלמנט הקוגניטיבי והמלט כעל האלמנט ההתנהגותי – פרקטיקה יהודית – המחברת את הכל ביחד. כל אחד מהם הכרחי, ובמידה הנכונה. יותר מדי חול משצריך והבניין קורס.

החיסרון הכי גרוע בדיון הנוכחי, לעומת זאת, הוא שמודל ה”יחסים” מציע מטרה מופשטת, שאינה מספקת נימוק משכנע לחינוך הישראלי או לחינוך היהודי. (כפי שעפרה בקנרוט מציינת, “ההוראה על ישראל מזוהה על ידי בלבול של סיבות ומטרות”.) הדבר מצביע על כך שהיא כפופה למעשה למודל גדול יותר – זהו המודל “ישראל”.

המודל הזה, במקום לעודד את התלמיד להזדהות עם, תפסיה אחת ובסיסית של אחדות עם “ישראל”, מתפקד למעשה כדי להפוך אותה נפרדת, מובחנת, נפרדת – “אחר”. אחרי הכל, לא יכולה להיות לך מערכת יחסים עם עצמך – אלא רק עם אחר. זה לא הכל. המודל לא רק מבדיל את התלמיד מ”ישראל “, אלא גם מבדיל את החינוך הישראלי מחינוך יהודי. זה לב העניין. המודל “ישראל” מצמצם במידה רבה את כמות הביטויים של ישראל למדינת ישראל (וכקטגוריית משנה של המדינה, ארץ ישראל) – שהוא רואה אז כסוג של סוללה קיומית, עתודה של אנרגיה. , זהות, והשראה שאפשר להישען עליה לפי הצורך למטרותיה.

רותם מתאר גישה זו כמודל “אמצעים להשגת את המטרה”, וזה בדיוק המודל אליו התנגד הרב קוק באורות. “ארץ ישראל“, מתעקש הרב קוק, “איננה דבר מלבד נפשו של העם היהודי; אין זו נחלה לאומית גרידא המשמשת כאמצעי לאיחוד עמנו ולתמיכה בהישרדותו החומרית, או אפילו הרוחנית (רעיון שהוא מתאר כ”תפיסה סטרילית”) אלא “חלק מעצם לאומיותנו ; היא קשורה באופן אורגני לעצם חייו והווייתנו הפנימית כעם”.

המודל של “ישראל בשלמותה

בניגוד למודל “ישראל” האינסטרומנטלי, אם כן, יש לנו את המודל היותר הוליסטי של “ישראל בשלמותה” המסגרת, בה נוכל להשתמש הן בחינוך הישראלי והן בחינוך היהודי. ואכן, מודל זה מאחד את השניים. הוא מבין את “ישראל” (ארץ ישראל ואת מדינת ישראל) כמולדת היהודית, יחד עם עם ישראל, תורת ישראל  ועל מחשבת ישראל, כמרכיבים אינטגרליים המשולבים שהם העשירים, הוא קוהרנטי ומצליח לאחד את הכל תחת המודל “ישראל בשלמותה”. מסגרת רעיונית זו לא רק תופסת את היחסים כשזורים ביסודם אלא גם כמרכיבים בצורה הדדית בין האומה, דתה, מחשבתה, אדמתה ומדינתה, הוא מכיר בהשלכות המסוכנות של ניסיון לפרק את אחד המרכיבים הללו מהאחרים.

ישראל בשלמותה הוא מודל אינטגרטיבי, הוליסטי, המציע חזון מזרז לחינוך ישראלי ולחינוך יהודי, תכנית לימודים מאחדת ובין תחומית בה יחסי הגומלין בין מקצועות שהיו מבודדים ולא קשורים הופכים להיות מוארים ומפורשים. הוא מזהה את מרכיבי הליבה של ישראל (אומה, דת, מחשבה, אדמה ומדינה) והוא גם מכיר כיצד הם משתלבים זה בזה. באופן זה, הוא מציע מסגרת חותכת להבנת המכלול של ישראל המשתמע מתוך התמודדות עם המורכבויות הטמונות באיך שנושאים, שאלות ובעיות נפרשים ומצטלבים על גבולות הלימודים:

דיונים פוליטיים במדינת ישראל מושפעים מהמציאות הגיאוגרפית במדינת ישראל. ארץ ישראל, מבנים משפטיים בתוך תורת ישראל, שיחות עומק במחשבת ישראל, המגמות הדמוגרפיות בעם ישראל – אשר כל אחד בתורו מושפע מהמצב הכלכלי במדינת ישראל, פסיקות הלכתיות בתורת ישראל ושיקולים השקפתיים במחשבת ישראל, אילוצים אקולוגיים והזדמנויות בארץ ישראל – אשר בתורם מושפעים ממערכות שלטוניות במדינת ובחירות בישראל, תופעות סוציולוגיות בעם ישראל, מצוות שונות בתורת ישראל ומגמות עכשוויות במחשבת ישראל – אשר בתורן … וכן הלאה, וכן הלאה. האם אנחנו יכולים להבין באופן מלא שלוש הרגלים ( פסח, חג השבועות וחג הסוכות) שהנהיגה תורת ישראל ללא הבנה טובה של קווי המתאר והגבולות הגיאוגרפיים של ארץ ישראל? או להבין את שאלת הייצוג היחסי לעומת הבחירה הישירה של הכנסת במדינת ישראל מבלי להתחשב בזרמים והמחנות הרבים המרכיבים את עם ישראל? או לחתור להרמוניה בין אותם זרמים ומחנות ללא קשר נרחב ויושר אינטלקטואלי עם מחשבת ישראל?

 ישראל בשלמותה הוא מודל המספק מסגרת שיכולה לעסוק בכל המורכבות הזו – כדי להבין כשלעצמם, כמו גם את קשרי הגומלין ביניהם, זיהוי נקודות מגע וחפיפה בנוסף לנקודת חיוכך, הבנה הרמונית של פרספקטיוות שונות, ובסופו של דבר, לתת לתלמידים תחושת אחדות וקוהרנטיות: הבנה מה הם הדברים, מה הופך אותם שונים זה מזה וגם כיצד הם משתלבים זה בזה, ואיפה במטריקס זה כל תלמיד עשוי למצוא את מקומו ותפקידו.

ישנן אינספור אפשרויות כיצד לבצע תכנית לימוד של מודל זה במגוון המסגרות החינוכיות. מה שחשוב הוא לא אם אנו מקצים t, עם, תורה, מחשבת ישראל , ארץ ואת המדינה כיחידות, או קורסים, או מחלקה, או על פי איזו תכנית ארגונית  אחרת, אלא שאנחנו חוקרים את המאחד, תוך שילוב והבהרת היתרונות של המודל ישראל בשלמותה, ללא קשר לאופן בו הוא עשוי להיות מיושם במוסד נתון.

עם ישראל + תורת ישראל + מחשבת ישראל + ארץ ישראל + מדינת ישראל = ישראל בשלימותה = אחדות ישראל (אחדות יהודית)

אחדות וקוהרנטיות הם לב ליבה של הפרדיגמה החדשה הזו, ולכן יש בה כדי להביא לזרוז בהתקדמות, לא רק בחינוך היהודי. במובן הצר אך גם בזירה הגדולה יותר של מחשבה יהודית, שיחות וקהילות. גישה חינוכית העוסקת באחדות היסודית בין מרכיבי ישראל יכולה,כשיגיע תורו, לטפח אחדות גדולה יותר בעם ישראל.

רבות מהחלוקות הגדולות בעם ישראל מוגדרות על ידי איזה מרכיב בישראל מקבל עדיפות על ידי אותו מגזר, מחנה או זרם נתון. חלקם מתמקדים ארץ / מדינה (מולדת ומדינה), ואחרים על תורה / מחשבת (דת ומחשבה / השקפת עולם), ואחרים על עם (לאומיות). על ידי פיתוח הבנה נרחבת ומפורשת של התלות ההדדית הבסיסית בין מרכיבים אלה – של אחדות עם-תורת-מחשבת ישראל -ארץ ישראל -מדינת ישראל – אנו יכולים גם לעודד לכידות בתוך עם ישראל ולזרז מחויבות מעמיקה ומחודשת לאחדות ישראל.

יהודה ארנשטיין הוא המייסד של חקירה: ישראל, מכון ממוקד מנהיגות בחו”ל, המסנתז בית מדרש של שנה תורנית ותכנית של לימודי ליבה אקדמית במסגרת ישראל בשלימותה. ניתן להגיע אליו בכתובת [email protected].