בערב היום הראשון בספטמבר, מספר סיפורים הקשורים לבית הספר צצו בראשי בלי שקיבלו הזמנה. בדיוק אתמול נזכרתי במפגש שלי עם היצור הנקרא “בית ספר דמוקרטי”. זה היה לפני שנים רבות כשהייתי בישראל.  השתתפתי בסמינר להכשרת מחנכים במסגרות יהודיות, בנושא חינוך בלתי פורמלי. יום אחד הלו”ז כלל טיול ויכולנו לבחור בין כמה מסלולים עם מרצים שונים ואיכשהו – אני לא זוכר למה החלטתי כך- מצאתי את עצמי בדרך לאחד מבתי הספר המסתוריים האלה. חשוב לי לציין שהחוויה הייתה כל כך משמעותית שמאז המפגש הזה אני מקפיד לספר עליו לכל המדריכים ובכל הסמינרים החינוכיים שאני מגיע אליהם.

בתי הספר הדמוקרטיים מבוססים על אותם עקרונות של מדינה דמוקרטית: הפרדת רשויות, שוויון בעיני החוק והזכות הבסיסית לבחור. כל העקרונות הללו מיושמות בין כותלי בתי הספר. כמובן שבמרכז האידיאולוגיה הזו יש את האדם שהוא בעל ערך עליון, אבן היסוד של בתי הספר.

איך מיישמים זאת בפועל? ראשית, בבית הספר יש מועצת נבחרים מחוקקת. המועצה בנוייה משלושת הקבוצות המיוצגות בה: התלמידים, המורים וההורים. המועצה מחליטה על “חוקים” שמחייבים את כולם. למשל, הסיור בבית הספר שבו השתתפנו היה על ידי התלמידים האחראים על וועדת קבלת הפנים. הדבר המוזר ביותר בבית הספר הוא שאין חובה להשתתף באף דבר. אין שיעורי חובה, אין מערכת שחייבים להיות מחוייבים לה. אתם, המורים, מחליטים מה ללמד, מתי ללמד, עד כמה אתם רוצים להתעמק בחומר. כמו כן, אין חלוקה לכיתות בכלל! יש במקום זאת מספר של קבוצות גדולות של כמה גילאים, ובכל קורס אפשר למצוא תלמידים במגוון גילאים. יש מבחר מאוד גדול של נושאים שאפשר לבחור מהם, ואם התלמיד לא מוצא משהו שמספיק חשוב בעיניו, הם יכולים להעלות רעינות לנושאים חדשים. דבר אחרון, בית הספר תומך בגישה שלא שופטים ומחלקים ציונים והתלמידים לא מקבלים ציונים רגילים על עבודות ומבחנים.

כשהתחלתי להתעמק קצת יותר בנושא, הבחנתי בכך שבבתי הספר האלה ההורים לוקחים חלק מאוד חשוב בתהליך. כשדיברתי עם חבריי שיש להם ילדים, נתקלתי הרבה בתגובות שליליות דוגמת “אין לי זמן לזה”. בכל זאת, אני רואה שותפות כזו כמועילה מאוד לקשר בין הורים לילדיהם. כל אחד מאיתנו בילה שנים לא מבוטלות בתוך המערכת הבית ספרית ושם שהינו במהלך רוב היום. לא משנה מה אנחנו מרגישים לגבי הנושא, בית הספר הוא מרכז חיינו מעל לעשור, ושותפות של הורים בתוך בית הספר יכול לעזור ביצירת הקשר של ההורה עם התלמיד כיוון שהם יכירו את אותה השפה החינוכית ואת אותם הנושאים.

אני זוכר איך אנחנו בתור מבקרים המטרנו שאלות על התלמידים, מנסים לראות איפה הקאץ’ בכל הסיפור. אנחנו, שקוראים לעצמינו מחנכים הומניסטיים, לא יכולנו להאמין שהגישה הדמוקרטית באמת יכולה לעבוד. אולי זה קשור לעובדה שרובנו הגענו עם תודעה פוסט- סובייטית (היו מספר משתתפים ממדינות של ברית המועצות לשעבר) וכתוצאה מהחינוך בבתי הספר שלנו, היה קשה לנו להאמין שחופש כזה בין כותלי בית הספר הוא בכלל אפשרי.

בצורה מסויימת אנחנו צדקנו בספקות שלנו. חשוב להדגיש שהמערכת הזו, כמו כל מערכת אחרת, לא מתאימה לכל אחד, ואני מכיר ילדים שהרגישו מאוד לא בנח בגישה הלא שיפוטית הזו. עוד עניין שחשוב לי להדגיש הוא שאסור לנו להלל מערכת כזו או אחרת בתור הטובה ביותר או להיתלות על מיתוג כזה או אחר, כי זה יכול להיות שימושי אך מסוכן. מה שכן, צריך להקשיב לכל תלמיד, להבין את הצרכים שלו ולמצוא פתרון מתאים.

אני זוכר את כל הספקות שהיו לנו, ששיתפנו את התלמידים שהיו איתנו בהם. אני מאמין שכל אחת מהנקודות שהעלינו שם יכולים לקבל כתבה בפני עצמם. לדוגמא: קשה מאוד להאמין שתלמידים יגיעו לשיעורים אם הם ידעו שאין להם חובה והם גם לא יקבלו עונש על כך. רק הדוגמא הזאת דחפה אותי ללמוד עוד ועוד על הבעיות והפתרונות שיש ביצירת מוטיבציה בחינוך.

המודל לבתי ספר דמוקרטיים במקור מגיע מאנגליה, וכיום יש מודלים כאלו מסביב לעולם. בית הספר הדמוקרטי הוותיק ביותר בישראל נמצא בחדרה ונוסד בשנת 1987 על ידי ג’ייקוב הכט. הבית ספר בחדרה הוא מהמפורסמים בעולם, כמו בית הספר הבריטי Summer Hill School ובית הספר האמריקני Sudbury Valley School. עוד לא הספקתי לבקר בבית הספר בחדרה, אבל אני מקווה להגיע לשם ברגע שאוכל.

כל בתי הספר שציינתי שונים אחד מהשני. בתי ספר הנמצאים במדינות שונות, ובונים לעצמם מערכות שונות. זאת הסיבה שבתי ספר דמוקרטים לא פופולרים ברוסיה, והם בנויים קצת אחרת בהשוואה למקביליהם במדינות אחרות. בעיניי הגיוון הזה חזק מאוד כי הוא מרחיב את אופציות הבחירה לכולם: ההורים שמחפשים מסגרת חדשה לילדיהם, למורה שרוצה לעבוד במערכת כזו ולחוקרים או מחנכים המחפשים קצת השראה, מודלים וכיוונים חדשים.