"מה, נולדת בארץ?"

 

השאלה הזאת מלווה אותי מאז ומעולם. בכל פעם שאני פוגש אדם חדש ששומע שנולדתי בירושלים, השאלה הזאת צצה ואני לא מופתע מכך שהרי המבטא שלי כן רומז שאני או הוריי נולדו באמריקה (השני נכון). 

השאלה הבאה היא "אתה ישראלי או אמריקאי?" ואז אני חושב.

חלק גדול ממני ישראלי. נולדתי פה, אני מת על פלאפל עם חומוס ואני מחמיר במצוות על האש ביום העצמאות. אבל יש בי חלק שהוא לא ישראלי, תכונה אחת אך בולטת שמהווה את ה"קריפטונייט" של הישראלי הממוצע – אני פראייר. אני מקשיב לכל החוקים ועושה הכל לפי ההוראות, גם כשכולם פועלים אחרת. (אם אי פעם הלכתם ברחובות ירושלים, הגעתם למעבר חציה כשהאור אדום וראיתם שבעוד שכולם חוצים למרות האור האדום יש אחד שעומד ומחכה לאיש הירוק לאפשר לו לחצות – זה כנראה אני). 

הפראייריות הזאת משחקת חלק משמעותי בחיי בימים אלה כשמדינת ישראל בסגר לאור הגל השני של הקורונה. ישנם חוקים והגבלות שאוסרות על יציאות כאלה וכאלה או מפגשים כאלה וכאלה ואני, כמו פראייר, נשמע להוראות ולחוקים בעוד אנשים רבים שאני מכיר מטיילים, נפגשים ובורחים כמו אש מהפראייריות. 

קשה מאוד להיות פראייר, אם נחזור לדוגמא של המעבר חצייה, לא קל להישאר על המדרכה ולחכות לאור הירוק כשכולם חוצים שהרי אם כולם חוצים ויש סיכוי סביר שלפחות חצי מ"החוצים" הם אנשים בעלי השכלה, אולי זה בסדר שגם אני יעבור על החוק? השאלה הזאת רלוונטית מאוד בימינו לאור הקורונה וגם רלוונטית בכיתות. 

גם בכיתה יש פראיירים, אלה התלמידים שמרימים את הזבל ליד הפח בניגוד לשאר התלמידים שדורכים על הזבל וממשיכים ללכת. הם גם אלה שבסוף היום עוברים בין כל השולחנות ומרימים את כל הכיסאות על השולחן כדי שלמנקה יהיה יותר קל לנקות. 

הפראייריות הזאת מעלה בעיה מעניינת:

מצד אחד אותו תלמיד עושה דברים נהדרים וחשוב שהוא וחבריו לכיתה יעשו זאת ולכן אני חושב שכל מורה צריך לעודד את התלמיד להמשיך במעשיו הטובים. מצד שני, כמו שאמרתי לעיל, ישראלים אף פעם לא מהללים את הפראייר. לרוב הם מתעלמים, מסנג'רים ובמקרה הגרוע (ולצערי הנפוץ) אפילו מגנים אותו על מעשיו, למרות שאלה מעשים טובים. 

אז נשאלת השאלה – איך המורה ייגש לתלמיד הפראייר ויחזק את ידיו בעוד שחבריו לכיתה ולחברה מרפים את אותן הידיים? 

כדי לענות על השאלה הזאת, בואו ננסה להבין מה הופך מעשה למעשה של פראייר.

המעשה שהופך אותך לפראייר הוא מעשה שלא מובן מאיפה האדם יכול לקבל רווח או תועלת. אם עזרת למישהו ולא ברור איך אתה מרוויח מזה – יצאת פראייר. אם נתת כסף ולא ברור מה קיבלת – יצאת פראייר. אם כן, אנחנו צריכים שהתלמיד וחבריו יבינו מהי התמורה למעשים אלו.

כשהילדים האלה יגדלו וילמדו נהיגה, הם ייחשפו לנתונים וסרטונים מזעזעים על תאונות דרכים. מטרת הסרטונים האלה היא לא לשם הזעזוע אלא להראות שיש משמעות לכל החוקים ולכל הנהלים שלומדים לפני שיושבים מאחורי ההגה וכך גם בכיתה. אמנם בכיתה אנו לא נחשפים למצבים מסכני חיים אבל אנחנו צריכים להישאר עם המנקה בסוף היום ולראות כמה קשה הוא עובד, אנחנו צריכים פעם בשבוע לחלק מטאטאים בין התלמידים ולנקות את הכיתה בעצמנו כדי לראות כמה קל זה לנקות כשכולם עושים את זה ביחד. אנחנו צריכים להביא משמעות לכל המעשים שאותו פראייר עושה כדי שגם אותו תלמיד וגם כל חבריו, ימשיכו להשמע לחוקים, גם את זה הופך אותם בעיני אחרים לפראייר. 

 

הראייה של ילד היא ראייה לטווח קצר.