מאת צורי חסון-

בפרשת "ניצבים" אותה אנחנו קוראים בכל שנה בשבת לפני ראש השנה, מכילה אזהרות והכוונות שמשה רבינו מוסר לבני ישראל לפני כניסתם לארץ, באחד מן הפסוקים הוא אומר להם: "פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ-שֵׁבֶט, אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, לָלֶכֶת לַעֲבֹד, אֶת-אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם:  פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם, שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ–וְלַעֲנָה" (דברים, פרק כ"ט, פסוק י"ז). בפסוק זה הוא מזהיר את בני ישראל לא להיות שאננים וגם אם המצב על פני השטח נראה תקין, הם תמיד צריכים להיזהר מהשורשים הסמויים לעין שעלולים לגדול ולעשות נזק רב.

תיאור דומה לפסוק זה אפשר למצוא בספרו המונמנטלי של אנטואן דה סנט-אכזופרי "הנסיך הקטן": "עַל כּוֹכָבוֹ שֶׁל הַנָּסִיךְ הַקָּטָן מְצוּיִים הָיוּ זְרָעִים רָעִים וְנוֹרָאִים – זַרְעֵי בַּאוֹבַּבּ. לְעוֹלָם לֹא תִּפָּטֵר מֵעֲצֵי בַּאוֹבַּבּ אִם לֹא תַעַקְרֵם בְּעוֹדָם בְּאִבָּם. הֵם פּוֹרְצִים וּפוֹשְׁטִים עַל פְּנֵי הַכּוֹכָב וְנוֹקְבִים אוֹתוֹ בְּשָׁרְשֵׁיהֶם. וְאִם הַכּוֹכָב קָטָן מִדַּי עֲלוּלִים הֵם לְבַקְּעוֹ לַחֲלוּטִין. זוֹהִי שְׁאֵלַת סֵדֶר וּמִשְׁטָר – סָח לִי הַנָּסִיךְ הַקָּטָן כַּעֲבֹר זְמַן-מָה. – בַּבֹּקֶר, לְאַחַר שֶׁאַתָּה מִתְרַחֵץ וּמִתְלַבֵּשׁ, עָלֶיךָ לִדְאֹג גַּם לְנִקָּיוֹן בַּכּוֹכָב שֶׁלְּךָ, לִשְקֹד עַל עֲקִירַת שְׁתִילֵי הַבַּאוֹבַּבּ מִשָּׁעָה שֶׁאֶפְשָר לְהַבְחִין בֵּינֵיהֶם וּבֵין שִׂיחֵי הַשּׁוֹשַׁנִּים, הַדּוֹמִים לָהֶם מְאֹד בְּרֵאשִׁית צְמִיחָתָם. זוֹהִי מְלָאכָה מְשַׁעְמֶמֶת לְמַדַּי, אַךְ קַלָּה מְאֹד". פה אנחנו יכולים לראות את החשיבות הגדולה לגדוע את הזרעים הרעים בעודם קטנים ועל כך שזוהי עבודה קלה אך סיזיפית אותה צריך לעשות מידי יום ממש כצחצוח שיניים. אך ללא עבודה זאת אפשר להגיע לאסונות גדולים.

כתבה חדשותית שיצא לי לקרוא בשבוע האחרון גרמה לי להבין ששתי הדוגמאות שהבאתי הן לא רק טיפים טובים וערטילאים, אלא שאי שמירה עליהם יכולה להביא לסכנות נפשות. רוב אזרחי מדינת ישראל שמעו עלה אונס הקבוצתי המזעזע שהתרחש באילתלפני כמה שבועות. אבל לי יצא לקרוא על מישהו שסיפר ברשתות החברתיות על ההתעללות שאחד החשודים באונס העביר אותו כשהם היו בכיתה ב'. אז הוא הכריח אותו להתפשט מול כל הילדים בכיתה, דבר שגרם לו בושה גדולה שהפכה לכאב אף גדול יותר,כשגילה שלא ננקטו נגד אותו ילד צעדים כלשהם מטעם הצוות החינוכי. בנוסף לזה דווח על תקריות נוספות בהן אותו חשוד היה מעורב, כשבאחת מהן אחרי שהוא נעצר, הוא איים על אחת השוטרות שהוא יאנוס אותה.

כל זה הביא אותי לחשוב על התפקיד שלנו כמחנכים. הרבה פעמים נראה לנו כי התפקיד שלנו הוא בעיקר להעביר ידע ולספק מסגרת בה אותם הילדים יוכלו להיות, בזמן שההורים נמצאים בעבודה. אבל האמת היא שגודל האחריות שנמצאת על כתיפנו היא כה גדולה, שלעיתים נראה שיותר קל פשוט להתנער ממנה במקום להתמודד מול המציאות ולהסתכל לה בעיניים. אך התפקיד שלנו הוא לא רק להשקות ולהזין אותם בידע וערכים, אלא גם לעקור את "שתילי הבאובב" אותן התנהגויות מחוץ לנורמה שנמצאות לעיתים בכיתתנו. אומנם, זוהי עבודה מתישה וסיזיפית, אבל זאת העבודה שלנו ואם אנחנו לא נעשה אותה כשאותם שתילים עדיין רכים וקלים להוצאה, אז לבאים שיבואו אחרינו יהיה קשה הרבה יותר להתמודד איתם כשהם יגדלו פרע. נכון, שהמערכת לא תמיד תומכת בנו ומאפשרת פתרונות טובים עבור כאלה מקרים, אבל עלינו לעשות כל מה שבכוחנו כדי לעקור שורשים אלה ולמנוע מאותם ילדים ונערים להפוך למבוגרים שעושים דברים שלא יעלו על הדעת.

לְעִתִּים – הוֹסִיף הַנָּסִיךְ הַקָּטָן – אֵין בְּכָךְ רַע כַּאֲשֶׁר דּוֹחִים עֲבוֹדָה לְיוֹם אַחֵר. מַה שֶּׁאֵין כֵּן, כְּשֶהַדְּבָרִים אֲמוּרִים בַּעֲצֵי בַּאוֹבַּבּ; כָּל דְּחִיָּה עֲלוּלָה לְהָבִיא שׁוֹאָה. רָאִיתִי כּוֹכָב בּוֹ שׁוֹכֵן עַצְלָן מֻפְלָג. הוּא הִזְנִיחַ שְׁלשָׁה שִׂיחִים קְטַנִּים…