מאת צורי חסון-

יצא לי להיות השבוע בחתונה “עצובה” שמחה. שמחה כי בכל זאת מדובר באיחוד של שתי נשמות בעם ישראל והטקס אותו יצא לי לראות, היה אות הפתיחה לתחילת בניית ביתם בישראל בשעה טובה ומוצלחת. אך גם עצובה, כי מצד הכלה הופיע אבא שלא נמצא בקו הבריאות הנפשי מה שהביא אותו להפריע בחופה וליצור מהומה לא קטנה. מצד החתן רוב המשפחה, כולל ההורים האחים והאחיות, כלל לא הגיעה לחתונה, כשהסיבה לכך הייתה חוסר הסכמתם לעובדה ששני בני הזוג יהיו יחד.

ממקרה זה עלתה בראשי החשבה על המצבים והטיעונים השונים לגבי סוג כזה של חרם, שלדעתי הוא מאוד קיצוני. אבל זה לא רק לדעתי, אלא גם לדעת ההלכה היהודית. אפשר ללמוד את זה מבחינת עונשי בית דין שם יש את הנידוי, שהוא הרחקה ברמה מסוימת של האדם מהחברה בה הוא נמצא לתקופה מסוימת, עם הגבלות לגבי החומרה והזמן של הניודי. ההגבלות שהוא יחווה יהיו, שלא יצרפו אותו לזימון, לא ישבו במחרק שני מטר ממנו והוא לא יוכל להצטרף למניין, אך אם יחזור בתשובה על מעשיו יוציאו אותו מהנידוי. לעומת זאת בארסנל הכלים ההלכתי של בית הדין יש גם את החרם. במצב זה מרחיקים את האדם מהחברה באופן מלא במישור ההלכתי וגם במישור החברתי והכלכלי.

אומנם, לעיתים בתי הדין בתקופות הגמרא והגאונים היו משתמשים בעונש הנידוי, מפני שבגלות אלו היו ה”שיניים” הכמעט יחידות שהיו לבתי הדין להפעיל את סמכותם. לעומת זאת חרם היה סוג של סנקציה שהשתמשו רק בעיתים נדירות יותר. אני חושב שדבר זה מראה לנו את ההנהגה ההלכתית, שלא רצתה להרחיק אנשים לגמרי.

במאה השנים האחרונות עם התרחבות תופעות החילון והרפורמה בעולם היהודי. בציבור החרדי-אשכנזי כלי החרם הפך להיות מאוד פופלרי. מצד אחד זה כלי מרתיע מאוד ששומר את האנשים בתוך המערכת תחת חוקיה הנוקשים. מצד שני לאנשים שלא מתאימים כל אותם כללים, גם אם הם לא יוצאים מהדת עד הסוף אין להם שום מקום באותה חברה בה הם גלו בצורה רשמית ולא רשמית.

ההיתרון של כלי כזה הוא ההרתעה החזקה שהוא מביא, אך הוא לא מאפשר המשך חיבור של אדם למקום בו הוא גדול ולעיתים רבות אפילו למשפחה שלו, כשהציור של התמונה הוא בשחור ולבן: או שאתה איתנו או שאתה נגדנו אין באמצע ואין מוביליות. מהצד השני קיימות גישות יותר מכילות ומקבלות שמאפשרות המשך חיים יחד תוך כיבוד הדדי והסכמות הדדיות.

אני הייתי מסכם את הדרך של ההלכה ושל החברה היהודית בכך שיש דברים מסוימים שעליהם אי אפשר לעבור לסדר היום. הם נופלים תחת ההגדרה הכללית של אדם המוציא את עצמו מהכלל על ידי המעשים שלו. המנעד לגבי אותה יציאה מכלל ישראל נע מאי קיום כל מנהגי החסידות עד עבירות פליליות חמורות ביותר.

אני תוהה איפה נמצאת העמדה שלנו בנושא כאזרחים, הורים ויותר מכל כמחנכים. האם הכלי הזה של להוציא מישהו החוצה לגמרי ולהרחיק אותו בכלל קיים עבורנו?. אם כן אז מתי נשתמש בו? הרי אנחנו גדלנו לתוך תרבות החורטת על דגלה סובלנות חברתית, אבל גם לאותה חברה, אותה סובלנות נגמרת כשנוגעים בנימי נפשה. אני מאמין שקשה לנו לחשוב על להרחיק ילד מכל מה שהוא מכיר, אבל מה אם הוא מדובר בנער שארגן והשתתף באונס קבוצתי כמו זה ששמענו עליו בחדשות בשבועות האחרונים האם במקרה הזה הייתם משנים את דעתכם או שבכל מקרה אנחנו מעדיפים לשמור על התלמידים והילדים שלנו קרובים אלינו בלי קשר למעשיהם?