מאת- אניה פרולובה, תורגם ממקור ברוסית

ספרי החינוך כאן אינם מכירים את עבודותיו ורעיונותיו. לפיכך, החלטתי לתאר כמה מהרעיונות העיקריים שלו ולשתף את מחשבותיי בעניין זה. אבל ראשית, כמה מילים על סר רובינסון עצמו. כל חייו עבד סר רובינסון בחינוך – הוא היה מורה, מנהל בית ספר ומרצה באוניברסיטה. הוא היה יושב ראש ועדת ממשלת בריטניה בנושא יצירתיות, חינוך וכלכלה, ייעץ לגורמים ממשלתיים, לארגוני חברה אזרחית ולחברות הגדולות בעולם, עסק בסוגיות בנושא חשיבה יצירתית, פיתוח יצירתיות ומהפכת החינוך. אחד משיחות TED שלו הפך לפופולרי ביותר בתולדות שיחות TED ונצפה עשרות מיליוני פעמים. כמה מספריו ראו אור ברוסית.
שני נושאים חשובים שהעלה סר רובינסון באופן קבוע בנאומיו וביצירתו הם ההכרח לרפורמה בבית הספר ופיתוח חשיבה יצירתית, כישרון ודמיון בקרב ילדים. אין ספק ששני הנושאים הללו קשורים ישירות, האחד נובע מהשני, אך במאמר זה אעמוד על אחד מהם ביתר פירוט.
ילדים יודעים לקחת סיכונים. הם יודעים איך, והם כן לוקחים סיכונים. יתר על כן, ככל שהם צעירים יותר, כך יש להם פחות פחד מטעות, מכיוון שפחד זה בקרב ילדים מפותח למעשה על ידי השפעות מבוגרים. כמה פעמים ראיתם או אפילו השתתפתם בפוריםשפיל בו ילדים צעירים משתתפים כשחקנים? משנה לשנה, בחגיגת חג הפורים, אנו מציגים את אותו סיפור. התסריט תמיד כתוב מראש והילדים צריכים לשנן את הטקסט. אם אחד השחקנים מבלבל שורה, זה יכול להוביל למבטים מאוכזבים של מבוגרים או, במקרה הטוב, לחיבוקים מרגיעים אחרי ההופעה, האומרים “זה בסדר שזה לא הסתדר.” הם מנסים למנוע מהילד להתעצבן, ובכל זאת, באמת, שום דבר נורא לא קרה! על ידי מתן מבטים מודאגים וטפיחתם על כתפם בצורה מרגיעה (אני בטוח שמבוגרים עושים זאת בכנות ובכוונות הטובות ביותר), אנו משדרים חרדות ענק שיכולות להישאר עם הילד לאורך זמן. אנחנו גם לא משאירים מקום לאלתור. למה? האם איננו מאמינים שהם יצליחו למלא את ההפסקות בהן הם שוכחים את התסריט? אולי כדאי להשקיע זמן במחקר מעמיק יותר של תפקידיהם ושקיעתם בדמות, במקום לדחוס אותם בטקסט של מישהו אחר?
לא משום מקום אני מזכירה את הפוריםשפיל – כיוון שאני חושבת על אחת ההופעות היפות, המצחיקות והכנות ביותר שראיתי בחיים שלי, בגן יהודי לפני כמה שנים. באמצע הבמה, המן ומרדכי התבלבלו שניהם ואיבדו את השורות, ולכן הם התחילו לאלתר את השורות שלהם בצורה כה מושלמת, על סמך הבנת התפקידים, שהם המן ומרדכי הכנים ביותר שראיתי אי פעם על הבמה! הקהל, שצחק מההופעה הבלתי צפויה של הקומדיה בעלילה, לא יכול היה שלא לפצח את האלתור שלהם, ונראה היה מרוצה לחלוטין ממה שקורה. האם אנו חושבים בכנות שהורים, מורים ותלמידים אחרים שהגיעו להצגת ילדים מצפים לראות מחזה דרמטי מבריק ללא הפסקות? אני בספק רב מאוד. אז ממה אנחנו מפחדים, מדוע אנו מגבילים ילדים במרחבים יצירתיים?
ילדים מפנטזים. ילדים מפנטזים בצורה מבריקה לחלוטין, אך לעתים קרובות אנו מכניסים את הפנטזיות שלהם למסגרות צרות יותר ויותר. רובינסון, באחד מנאומיו, מספר על ניסוי בו נבדקו ילדים לוגיקה שונה – היכולת לחשוב מחוץ לקופסה. הניסוי הראה שבגיל הרך 98% מהנבדקים הגיעו לרמה של “גאונות ההיגיון השונה”. לאחר שנתיים בבית הספר, רק 50% מהנושאים הגיעו לרמה זו, ולאחר מספר שנים – 32%. הדוגמה מראה בבירור כי עבור רבים בית הספר הוא צוואר בקבוק ליצירתיות שלהם ויכולת לחשוב בצורה לא ליניארית.
ההיסטוריה יודעת דוגמאות רבות כאשר הכישרון הצליח לפרוץ את אבני הריצוף של הנורמות החברתיות שהמציאו מבוגרים לילדים, אך תאר לעצמך כמה אנשים בכל הגילאים לא הצליחו להתגבר על המכשולים הללו, במקום כישרונם נקבר מתחת לערמות נייר.
לסיכום, ברצוני לצטט את סר רובינסון, ובכך לפתוח מעט את הווילון בנושא הרפורמה במערכת החינוך וכיצד מחשבותיי קשורות אליו:

“הבעיה היא בכלל לא אצל המורים, אבל בעובדה שזה קורה מעצמו, זה בגנים של מערכת החינוך. עלינו לשנות את נקודת המבט של המוח האנושי, להפסיק לחלק ילדים למסוגלים ובלתי מסוגלים, וידע למופשט, תיאורטי ומקצועי … על ידי הערכת היכולות של כל אדם בנפרד, חלוקת התלמידים, אנו יוצרים מעין מחסום ביניהם. וסביבת הלמידה הטבעית. כמו כן יש צורך לשנות את עצם המבנה של מוסדות החינוך ואת היחס לתלמידים.”