מאת אבי רובין –
בס”ד
כשסבא של אשתי ז”ל היה מגיע לבקר אותנו ואת ילדינו, הוא היה תמיד בהלם מהשפע של הספרים, המשחקים והצעצועים שהקיפו את הילדים שלנו. הוא תמיד היה אומר ” מה זה כל הדברים האלה? כשאני גדלתי, היה לי מקל וחוט וזהו!”.אמירה כזאת, היא אמירה אחת מיני רבות שמדברות על ההבדלים הרבים בין הדור גיל הרך של 2020 לבין הדור של הסבים והסבתות שלנו. אבל האם האמירה הזאת אומרת שפעם היה יותר טוב או שעכשיו יותר טוב? האם השפע של הצעצועים על המדפים הוא דבר טוב בהכרח? או האם כדאי לסגור את כל חנויות הצעצועים ולחלק מקל וחוט לכל ילד?
כדי לענות על השאלה הזאת, ערכו בגרמניה ניסוי מרתק שנקרא Der Spielzeugfreie Kindergarten:
כתבה משנת 1999 מספרת על כמה בכירים במשרד הבריאות הגרמני שרצו להילחם בהתמכרות אצל מבוגרים. לטענתם, דפוסי התנהגות של התמכרות מתחילים בגילאים קטנים אז הם רצו לראות מה יקרה אם ניקח מהילדים את כל הדברים שאליהם הם עלולים להתמכר ולראות מה יהיו ההשלכות. מה עשו? גייסו כמה גנים למחקר ויום אחד הוציאו מאותם גנים את כל הצעצועים, הספרים, העפרונות וכו’ והשאירו לילדים רק את השולחנות, הכיסאות וכמה שמיכות, וככה אותם גנים התנהלו במשך 3 חודשים.
כפי שאתם יכולים לשער, ביום הראשון הילדים הגיעו לגן ולא ידעו מה לעשות עם עצמם. אבל אחרי שהם התגברו על ההלם הראשוני (עניין שלקח כיומיים), הם התחילו להמציא משחקים, להציג הצגות ולפי צפייה של החוקרים וצוות הגן, אף פיתחו את הביטחון העצמי שלהם ואת היכולת להתרכז במטלה אחת לאורך זמן.
לכאורה, לפי המחקר הזה, כן כדאי לקחת מהילדים את כל הפאזלים והצעצועים ולהחליפם במצעים ומגבות ואולי איזה כרית או שתיים.
מנגד ל-Der Spielzeugfreie Kindergarten, ישנו עניין אחר שתפס תאוצה רבה בשנים האחרונות – לימוד חוויתי. כתגובה לשנים רבות שבהם רוב מוחלט של הלימוד בכיתה היה לימוד פרונטלי שבו הילדים פסיביים והמורים מקריאים, הגיע הלימוד החוויתי שחרט על דגלו להעביר את החומר הנלמד בצורות אחרות, צורות שיעניינו את התלמיד וכך החומר הנלמד ייקלט יותר טוב. הלימוד החוויתי כולל כלים רבים שביניהם צפייה בהרצאות של מורים מכל רחבי העולם, העברת החומר דרך משחקים ומתודות במקום כתיבה במחברת, שיעורי שמש, הצגות ועוד.
לפי הלימוד החוויתי, צריך להקיף את הילדים בעזרים וצעצועים כדי להעשיר את הלמידה שלהם!
אז נחזור לשאלתי בהתחלה, מה עדיף? לימוד חוויתי או לימוד בלי שום עזרים? צעצועים או מקל וחוט?
אני חושב שדרך נכונה לענות על השאלה היא לבחון איך מעבירים פעילות ODT:
למי שלא מכיר, פעילות ODT היא מערך של משחקים קבוצתיים שנהייתה מאוד פופולארית בשנים האחרונות ומרכיבה כמעט כל יום גיבוש של חברות הייטק, תנועות נוער או בתי ספר. המבנה הבסיסי של הפעילות היא משחק שדורש חשיבה ושיתוף פעולה של הקבוצה, עיבוד של מה שהיה ואז ממשיכים למשחק הבא. לכאורה שילוב מנצח. אבל מה הבעיה? כששוכחים לחשוב ומתמקדים בהנאה. אני אישית הייתי בכמה וכמה פעילויות מהסוג הזה שבהם עשינו את המשחק, נהננו אבל לא ישבנו לעבד על איך מה שקרה מתבטא ביום יום. וכשאין עיבוד, הלימוד החוויתי הפך לסתם.
מורה יקר, אני לא מצפה שתיתן לתלמידים שלך מקל וחוט ותצפה מהם לסיים תעודת בגרות לבד. אני גם מקווה שלא תושיב אותם על הכיסא ל-12 שנה ותקיא מילים מתוך ספר כדי הם ישננו אחרייך, אני כן מבקש שאם תרצה לפלפל את השיעור במשחק או מתודה אחרת, שאותה מתודה לא תהפוך לעיקר. אל תעביר שיעור שלם בצפייה בסרט ותניח שהילדים למדו את מוסר ההשכל.
כל מתודה צריכה עיבוד, כל ילד צריך להבין בעצמו למה בחרו את המשחק הספציפי ההוא בפעילות הODT ומה ההשלכות כלפיו.
ושנזכה כמובן לדעת מתי להפעיל את הרט ומתי לחלק מקלות וחוטים.
שנה טובה
הקישור למחקר בגרמניה:
Leave A Comment