מאת אבי רובין –

אני אוהב סרטים. אני אוהב את העולם הדמיוני שהם מייצרים, את הדמויות ההזויות, את הדמויות שאיתם אני יכול להזדהות, את העלילות ובמיוחד את ההפתעות.

  (אזהרת ספויילר!!!!)  

אחד הסרטים שאהבתי במיוחד היה הסרט “מטריקס”. בלי להכביר במילים על העלילה, אני יכול להגיד שזה סרט מעורר מחשבה ומהפכני מכמה בחינות ואחרי הצלחה של הסרט הראשון יצאו לאור מטריקס 2 ו3. כמובן שלסרט השלישי הלכתי בהתרגשות רבה וממש התאכזבתי כשבסוף הסרט השלישי, גיבור העלילה מת.

במהלך כל העלילה ראיתי איך גיבור העלילה מצליח להתגבר על עוד אתגרים ועוד מכשולים וממש רציתי שבסוף הסיפור הוא יוכל לנוח על זרי הדפנה יחד עם בת זוגתו ולצפות על שקיעה היפה אבל הסרט בחר ללכת בכיוון אחר.

עולם הקולנוע שתל בנו במשך שנים רבות את המושג “HAPPY ENDING”, מעין הבטחה שבסוף הגיבור ינצח, הרשע יפסיד והכל יבוא על מקומו בשלום. החזון הרומנטי הזה שבו בסוף הכל יהיה טוב הוטמע בחברה שלנו ויצר ציפייה אצל נערים שגם הם יכולים להרוויח מיליונים מסטארט אפ, ציפייה אצל מבוגרים שמאמינים שגם הם יכולים להופיע בתכנית טאלנט מסוימת ולהפוך לכוכבי על וגם ציפייה אצל ילדים שמאמינים שאין סיבה לשמוע את המילה לא.

אדם בשם סימון סינק, מרצה וסופר, העביר שיחה על דור הY ודיבר על איך הדור הזה גדל בתודעה של שפע ומענה מיידי על כל הצרכים שלהם לסרטון המלא – https://www.youtube.com/watch?v=hER0Qp6QJNU). אמנם הילד שמח לחיות במציאות שבה הוא מקבל את מה שהוא רוצה אבל סימון סינק מצביע על בעיה – מה קורה כשאותו ילד גדל, מגיע לראיון עבודה ושומע לראשונה את המילה “לא”? הילד הזה לא קיבל את הכלים להתמודד עם המילה לא ולא יודע מה עושים כשרוצים משהו והוא לא מגיע עכשיו ומיד.

בפרשת ואתחנן, אנו רואים איך משה רבנו מבקש שוב ושוב להיכנס לארץ ישראל (515 פעמים לפי המדרש) והקב”ה, שראה את מה שמשה עשה לאורך השנים וסמך עליו למסור לעם ישראל את התורה ושמע את כל תחינותיו עונה בתשובה מפתיעה – לא.

ישנם הקבלות רבות בין התהליך של יציאת בני ישראל ממצרים ומסעם במדבר לתהליך הלידה וההתבגרות של ילד – “וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, עַל-הַיָּם, וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת-הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל-הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת-הַיָּם לֶחָרָבָה; וַיִּבָּקְעוּ, הַמָּיִם”. (שמות, יד’ כא’) נמשל לירידת המים של האישה לפני הלידה, “וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה-נִּשְׁתֶּה”. (שמות, טו’, כד’) נמשל לבכי של התינוק כשנולד וכו’.זהו תהליך סימבולי שמראה שעם ישראל עובר מעין תהליך של התבגרות ויצירת זהות אישית בדרכו לארץ ישראל ולא סתם בפרשת ואתחנן, כמה פרשיות לפני כניסת בנ”י ישראל לארצם, מגיע אחד הלקחים הקשים – לפעמים ה’ אומר לא.

המסר הזה חשוב מאוד בהוראה.

כל מורה (אני מקווה), מדרבן את תלמידיו לחלום ולשאוף הכי גבוה בתקווה שהעידוד הזה ידחוף את הילד להעיז ולקחת סיכון כדי להגשים את עצמו אבל איך מלמדים תלמיד שאולי הוא לא יצליח? איך מכינים אותו לאפשרות להיכשל כשאנחנו רק רוצים בהצלחתו?

פה אני רוצה לחזור למטריקס.

אם דור גדל על החלום הרומנטי בזכות מה שהוא ראה בטלויזיה, דור אחר יכול ללמוד את ההיפך אם יראה את ההיפך.

אין בכוונתי להראות לתלמידים סרטים שבהם הרשעים גוברים על הגיבורים ושעדיף להיות רשע אבל אפשר לחשוף את התלמידים לסיפורים שבסופם אין HAPPY ENDING.

אפשר לדבר על גוש קטיף, אפשר לדבר על כ”ג יורדי הסירה, על אילן רמון ועוד סיפורים שלצערנו, נגמרו בבכי ובצער. לא לבאס את התלמידים אלא כדי להכין אותם לאופציה של כישלון כדי שיכירו באפשרות, יחשבו על מה היה אפשר לעשות אחרת ואולי אפילו ללמוד מטעויות של אחרים כדי שאם הם ישמעו את המילה לא, הם יבינו שיש המשך לסרט הזה והם יכולים בעצמם ליצור HAPPY ENDING .