מאת וייל לוין, פורסם במקור בספרדית עבור “ Jeducation World”
אם יש מקום אחד מהתלמידים שבדרך כלל תלמידים לא יתקרבו אליו, זה חדר המורים. לפעמים זו פינה חשוכה, בפעמים אחרות זהו מקום מרכזי, של בית הספר במיוחד בזמן הפסקה. בחלל זה מורים מתכנסים בקוצר רוח כאשר פעמון ההפסקה מצלצל, חסרי סבלנות כמעט כמו התלמידים, כדי לקחת הפסקה וליהנות מכוס קפה, תה או משיחה טובה. לעתים קרובות שוררת שם מעין לחישה מתמדת. שם, רבים מחליטים כיצד להמשיך במסלול חייהם, לצד אנשים העובדים עימם. לפעמים אחרי חופשת חורף או קיץ מצב הרוח חגיגי. לפעמים, מצב הרוח מתוח, במיוחד, כאשר השיחות פונות לפוליטיקה. הדבר המצחיק הוא שעבור תלמידים רבים, תחום הסגל בבית הספר הוא מקום של מסתורין. זה כל כך מסתורי שפעם שאל אותי תלמיד, “איך מורים רבים בחדר המורים?” המלה הזו, “לריב”, נתקעה בראשי. מה גם שהמונח בו הוא השתמש לא היה “להתווכח”, אלא באופן ספציפי “לריב”.
במשך שנים רבות לימדתי בבתי ספר ציבוריים באזורים מוחלשים עם אוכלוסיות פגיעות מאוד. החוקים הם יחודיים. המילים שונות זו מזו. המשאבים לא מוכרים. אי השוויון החברתי גורם לי לפעמים להבין שהכלים הזמינים היו מוגבלים, והתקשיתי לגרום לתלמידים שלי להבין שאפשר להרחיב את המשאבים שלהם, במיוחד מבחינה חומרית. אפשר לומר שהפסדתי בקרב הזה. ובכל זאת, היה קרב נוסף שהייתי נחושה לנהל, וזה היה קרב המילים. הייתי בטוחה שבלי קשר למקור המוצא של התלמידים שלי, לא משנה כמה מעט מזל היה להם בבית, מבחינה לשונית הם יוכלו להתקדם הרבה יותר מכפי שהם היו. באמת, הרבה יותר רחוק. בזמן ההפסקה מריבות היו נפוצות, ולעתים קרובות הם יצאו מכלל שליטה. אלימות זו אינה מובנית בבתי ספר עם אוכלוסיות פגיעות. בכלל לא. אלימות יכולה להתרחש בכל התחומים החברתיים, ומחובתנו כמחנכים למגר אותה לצד אי-שוויון. עם זאת, האמת היא שבכל פעם שהתלמידים שלי הלכו מכות, היה לי קשה מאוד לגרום להם להבין שאפשר לפתור כל מחלוקת באמצעות דיבורים. יום אחד, התלמיד הגיב לי “אבל את, גם רבה בחדר מורים, וכשהפעמון מצלצל את חוזרת לשיעור ושוכחת שרבת.” זה היה מצחיק איך התלמיד שלי רצה שאבין את זעמו באמצעות דוגמא שלדעתו היא המציאות שלי, אבל היא לא. נכון שיש מריבות בחדר המורים, אך מעולם לא השתמשנו באלימות כדי לפתור את חוסר ההסכמות הללו. מעולם לא הייתה מחשבה על לשכוח את הסכסוך כשהפעמון נשמע. זה אכן המשיך, אבל באופן דיסקורסיבי, תמיד בתחום המילים.
לאחרונה, עמיתתי היקרה פאוסטין סיפקה לי מקורות שיעזרו לי להבין מה מתרחש במהלך המריבות הללו מנקודת מבט יהודית. “כל מחלוקת המיועדת לשם שמים עתידה לעמוד; כזו שאינה לשם שמים אינה עתידה לעמוד. איזו מחלוקת היא לשם שמים? המחלוקת בין הלל ושמאי. ” (פירקי אבות 5:17) להלל ושמאי היו חילוקי דעות עמוקים, אך הם לא התווכחו כדי לשכנע זה את זה, או כדי להשיג ניצחון סופי. במקום זאת, הם הם העלו טענות בכדי לגלות את האמת דרך עיני האחר. לפעמים, אנו צוחקים ומתבדחים על האימרה הקלאסית: “שני יהודים, שלוש דעות”, אך לבדיחה זו יש רקע שניתן לקשר בחזרה למקורות. אנו מסוגלים לדון בעמדתנו, להקשיב לעמדתו של האדם האחר ואף לקבל דעה שלישית כמסקנה. וכמה יפה כשזה קורה! מכיוון שזה אומר שבמהלך הדיאלוג שלנו היינו פתוחים לדעות של אחרים, פתוחים לקבל נקודת מבט אחרת. זוהי יהדות: תרבות שמעודדת דיון, פותחת דלתות להבדלים ומאפשרת חילופי רעיונות, לא רק לנצח האחד את השני, אלא בעיקר על מנת לנקוט במספר דעות. אולי הגיוון הזה יכול לגרום לנו לחשוב כל כך לעומק שלעיתים נרגיש שהנושא שעסקנו בו נאבד לגמרי מקו המחשבה שלנו, אך בפעמים אחרות אותו נושא יועשר בצורה דיסקוראלית ואינטלקטואלית.
Leave A Comment