מאת צורי חסון-

השבוע ציינו את ט”ו באב, יום שהפך בשנים האחרונות בהשראת חג ה”ולנטיין” הנוצרי ובעזרת משווקים למיניהם, ליום של זוגות, בו אמורים לצאת למסעדה יוקרתי ולקנות פרחים ושוקולד. כל אלה דברים שלא באמת קשור לחג ולנטיין המקורי, שקשור ברדיפה ומותו של “קדוש” על ידי הרומאים, וכמובן שלא לט”ו באב. המקור של ט”ו באב דווקא כן קשור לאהבה ואנחנו יכולים לראות את זה מהמקורות העתיקים ביותר שלנו בתנ”ך שמתוארכים לתקופת השופטים שהייתה לפני כשלושת אלפים שנים (שופטים,כא,יז-כא: ” וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג ה’ בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה. וַיְצַוֻּ אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים” המסורת בספרות חז”ל מצביעה על ט”ו באב כאותם יום חג שנחגג מימים ימימה.

למרות שט”ו באב מאוד מקושר לאהבה, כמו שאולי הבנתם מהפסוק זה לא היה יום לזוגות שנועד לעורר את האהבה שנרדמה, אלא זה היה יום עבור הרווקים ולרווקות בו הייתה להם הזדמנות לפגוש את בן או בת הזוג המיועדים שלהם כמו שמתואר במשנה: “אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו”. יום הכיפורים נזכר כיום בו נתנו הלוחות השניים וכופר לעם ישראל על חטא העגל, כשהשמחה על אותה מחילה משולה לשמחה שיש בעם ישראל על זה שנוצרות משפחות חדשות שעתידות להיבנות בעם ישראל. דבר זה מראה עד כמה מוסד המשפחה הוא אחד היסודות החשובים ביותר עליהם מתבססת הדת והמסורת היהודית.

היום כך נראה לא רק שאיבדנו את המשמעות האמיתית של ט”ו באב והמקום אותו הוא אמור לתפוס, אלא כחברה מודרנית אנחנו הולכים ומאבדים את אותה אבן יסוד שהייתה בסיס להמשכיות של העם שלנו במשך אלפי שנים. בעקבות תהליכי המודרניזציה שאנחנו עברנו ועוברים במאה וחמישים שנה, שכאזרחי הכפר הגלובלי מקבלים את המסר שהגשמה עצמית, ביסוס העצמאות שלנו, ופיתוח האמונות והתפיסות שלנו הם הדבר החשוב ביותר שיש לנו להשיג בחיים. כך שהקמת משפחה כבר הופכת לדבר משני. כשמצרפים לזה את המסר ההוליוודי שאומר לנו שיש אהבה ספונטנית מעוררת ומרגשת שמחכה לנו מעבר לפינה ורווקות מאוחרת היא דבר לגיטימי ואף רצוי עד לרגע שנמצא את הנפש התאומה שלנו גם אם היא לא מתאימה לנו. אנחנו מגיעים לנקודה בה הרבה נשים וגברים נשארים רווקים עד גיל מבוגר ולעיתים גם לנצח. דבר זה בנוסף להתרחשויות אחרות הקורות בחברה שלנו פוגעים במוסד המשפחה ומצליחים לערער את היסודות היציבים שלו.

לדעתי, לנו כמחנכים יש תפקיד כפול, מצד אנחנו צריכים להראות דוגמא אישית של אנשים שאכפת להם ממוסד המשפחה תוך כדי שאנחנו מראים את הצדדים החיוביים שלו. בנוסף אנחנו כן צריכים להשמיע קול ,שייתכן שהוא לא כל כך פופולרי, אבל חשוב להשמעה. קול שאומר בצורה ברורה: למרות שפיתוח עצמי זה דבר חשוב, יש דברים יותר חשובים כמו בניית דור העתיד והמשכת המסורת היהודית. מפני שכמה שזה חשוב לך עכשיו שתהיה עורך דין, רואה חשבון או פרסומאי ואני לא מזלזל בזה, אבל יותר מזה חשוב להיות קשור למסורת שנמשכת אלפי שנים ולהמשיך אותה. כיוון שלהיות יהודי זה לא רק לשמור שבת או ללמוד גמרא, אלא זה גם לעביר את הידע שצברת והמסורת שלך לדורות הבאים. אנחנו רואים לזה דוגמאות אין ספור בתורה כשהמפורסמת שבהם נמצאת בקריאתת “שמע” אותה אנחנו קוראים פעמיים בכל יום (דברים,ו, ו-ז): “וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–עַל-לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ”.