מאת אבי רובין –

"חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, שׂוֹנֵא בְנוֹ; וְאֹהֲבוֹ, שִׁחֲרוֹ מוּסָר" (משלי יג כד)

אם אתם במערכת יחסים, אולי אתם זוכרים את "הרגע ההוא", רגע מתוך שיחה אחת מיני רבות שבה אתם מדברים עם בן/בת הזוג ופתאום עולה נושא מסוים ואתם לא בטוחים איך לגשר עליו. אצלי זה היה כשאני וחברתי באותה תקופה דיברנו על הנושא של חינוך ילדים בכלל ועונשים בפרט.

דעתה הייתה שלא משנה מה הילד עשה וכמה הוא מתחצף/מרביץ/משתולל, אסור להשתמש בענישה פיזית מכל סוג. מנגד, אמרתי לה שאמנם אני לא אדם אלים אבל אם כלו כל הקיצין והילד ממשיך בדרכו הרעה אז אפשר להשתמש בכוח. לא מתוך כעס אלא מתוך חינוך.

לפני שנמשיך, חשוב לי להבהיר שהטור הזה לא בא חלילה לעודד אלימות בכלל ובין מורים לתלמידים בפרט. כל אלימות צריכה להישאר מחוץ לחוק ללא קשר למטרת האלימות.

בילדותי, גדלתי בבית שגינה אלימות מכל סוג. בחג הפורים, כשחבריי מילאו את האוויר בריח של אבק שריפה עם רובי הצעצוע להם, לי היה אסור לרכוש רובה צעצוע כי רובים הורגים ולא מכניסים רובים הביתה, גם אם זה צעצוע.

מצד שני, עונש פיזי ככלי מעניש היה מאוד נוכח. לפני שאתם מתקשרים לשירותי הרווחה אני חייב להרגיע אתכם! לא היה מדובר חלילה במשהו מזעזע כמו מכות חשמל או חגורות אבל כן זכורות לי כמה פעמים שבהן עברתי את הגבול ובעבור זה קיבלתי סטירה מהוריי כדי להסביר כמה נורא היה אותו מעשה.

אז כך גדלתי, אלימות היא דבר נוראי שצריך להימנע ממנו בכל צורה אפשרית אבל ישנם מקרים שבהם אלימות היא כן הכלי הנכון כל עוד ההקשר הוא חינוכי.

ומה דעת התורה בנושא?

בתור מחנך בתחום היהדות, במידה ואני נתקל בשאלה מוסרית או ערכית אני מנסה למצוא עצה בתנ"ך בכלל ובפרשיות התורה בפרט. יש מקרים רבים שבהם דמויות מפתח בתורה בוחרות בדיאלוג או באלימות אבל אני רוצה להתמקד באחת שאותי מפתיעה כל פעם מחדש- הקב"ה בוחר באלימות אחרי חטא העגל:

אחרי שעם ישראל חטא בחטא העגל, הקב"ה ומשה ישבו לדבר על העונש המתאים והקב"ה בחר בדרך שאפשר להגדיר כאלימה – "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: "רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם, וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (שמות לב, ט-י). אמנם נכתבו פירושים רבים על הפסוקים הללו אבל בפשט בני ישראל חוטאים ובמקום להושיב אותם לשיחה ולדבר על הרגשות שלהם ולמה הם עשו זאת, הקב"ה בוחר בדרך ה"קלה"- מחייתם והתחלה מחדש.

לא חלילה לזלזל באבינו שבשמיים אבל אני יכול להבין את הפתרון הכוחני הזה. כשאני רוצה להעביר שיעור ותלמיד בכיתה מתפרע הרבה יותר קל לתפוס אותו באוזן ולהוציא אותו מהכיתה מאשר לעצור הכל, שחנ"ש איתו ולהבין מהו הצורך הנפשי שהתלמיד צריך כדי שיפסיק עם התנהגותו הרעה.

אז איזה דרך עדיפה בימינו?

לדעתי, יותר קל לבטא רגשות (חיוביים ושליליים) בצורה פיזית מאשר מילולית. יותר קל לחבק מאשר לתאר כמה אני אוהב את האדם מולי ויותר קל לדחוף מישהו מאשר לתאר במילים את התסכול שאותו אדם מעורר בי אבל כמו בכושר, הקושי מחזק.

הסבלנות הנדרשת בעמידה מול תלמיד ולתאר במילים איפה טעה, להציע דרך אחרת, לשמוע ולהכיל את דבריו כדי שביחד תוכלו להגיע לפתרון היא בלתי יאומנת ומאוד מעייפת אבל בדור שבו האדם הוא במרכז (לטוב או לרע), אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להשתיק את הנוער עם מקל או סרגל! אנו צריכים להתעלות מעבר לפתרון הקל! להימנע מהפתרון המהיר ולהתמקד בפתרון היעיל.

אם רבי עקיבא היה מכה באותה האבן שראה הוא כנראה היה חוזר הביתה עם מקל שבור אבל בגלל שהוא ראה שמים נעימים ורגועים יכולים לחלחל עמוק, הוא נהיה רב גדול בישראל.

שנזכה.