מאת פאוסטין גולדברג-סיגל –

מדוע אנו עוסקים בחינוך יהודי? מדוע עלינו לתת חינוך יהודי, כאנשי חינוך או כהורים? ומדוע אנו צריכים לקבל חינוך יהודי כילד או כמבוגר – בקיצור, כיהודים?

שאלה זו היא השאלה המהותית ביותר במקצוענו וביעודנו. זה אולי אפילו נראה טריוויאלי באותיות שחורות בעמוד בלוג. ובכל זאת, כמה פעמים בחודש, או אפילו בשנה, אנחנו שואלים את זה? אולי במהלך עבודת גמר אקדמית אחרונה, אולי במהלך ראיון עבודה – אך מעבר לכך? מהר מאוד “מה” מחליף את ה”למה “: איזה תוכן, אילו אופנים, איזה מדיום, איזה תדר וכו ‘

אני זוכרת את אחד המורים שלי במכון פרדס שהסביר לי את התחושה שלו לגבי ההבדל בין החינוך הפורמלי לעומת הלא פורמלי, לטענתו הדיכוטומיה הוחלפה ברובה באחת: מחינוך מרצון לעומת חובה. לדוגמה, בבית ספר יהודי, ילדים לא בוחרים בהתנדבות להצטרף לחינוך יהודי, אלא מוסעים, פחות או יותר בזמן, מדי בוקר על ידי הוריהם. אפילו הורים עצמם עשויים לא להיות חופשיים לחלוטין לרשום את ילדם לבית הספר היהודי, אלא בגלל אילוצים הקשורים בלוח השנה היהודי (כגון חופש מלימודים בשבת) או שמירת מצוות (כגון אוכל כשר לארוחת צהריים). בעולם של שמירת מסורת הלכתית מסורתית, תלמוד תורה, כלומר לימוד התורה הוא מצווה, כלומר מצווה אלוהית, ולהתמסר לכך היא איננה מאמץ מרצון אלא חובה. תלמידים בישיבה בבני ברק נמצאים אפוא גם בקשר חובה עם חינוך יהודי.

לעומת זאת, בתנועת נוער (ובמיוחד כשילדים מעורבים בה יותר ויותר כמדריכים וכו ‘), בבית מוישה, בתוכנית קיץ במכון פרדס ובקהילות יהודיות בהן מושג המצווה הוא יותר זורם, חינוך יהודי נבחר מרצון. בהקשרים הספציפיים הללו, אנשי מקצוע, תלמידים והוריהם, אם הם קטינים, עוסקים בהתנדבות – מכיוון שהם רוצים וכי הם חושבים שחינוך יהודי יביא להם משהו. אתה יכול להירשם לשיעור יוגה, לערוך ייעוץ משפטי או רפואי, או סתם להישאר בבית ולצפות בסרט טוב. הבחירה בחינוך יהודי משמעה אפוא ששאלת את השאלה בפעם אחת, אפילו שלא במודע, וענה עליה: “מדוע חינוך יהודי?”

למען האמת, שאלה זו צריכה, לדעתי, להיות הבסיס לכל מאמץ חינוכי יהודי, מרצון או חובה, אך יש לציין כי, כשנקלע לשגרת לוחות הזמנים, המיילים והמטרות הכמויות, אנו מאבדים את המטרה. ככאלה, משבר וירוס קורונה מהווה הזדמנות חסרת תקדים. חשבו על הפירמידה של מאסלו: בעוד ששחקני החינוך היהודי במגוון המגוונים דאגו לבריאותם, בריאותם של יקיריהם, שמירה על העבודה שלהם,על שכר הדירה שלהם והאוכל במזווה שלהם, השאלה חזרה למקומה. מדוע לשמור על חינוך יהודי בלב מגיפה?

כשאני מדברת עם תושבי בית מוישה שהפכו לאחרונה למובטלים, או שהם עובדים חיוניים, או שהוריהם מאושפזים – מדוע הם יצטרכו חינוך יהודי? אופיו הקיצוני של מצב זה איפשר לי לחזור לליבה של מה שלדעתי הוא הנושא הבסיסי של החינוך היהודי בכלל, ובאופן ספציפי בעבודתי בבית מוישה: היהדות משדרת משמעות ויהדות משדרת חיבור. כשאנשים מבקשים להבין את הטורנדו שאנחנו עוברים – ולחלוק את החוויה הזו עם אחרים, היהדות היא המשאב שלנו. ישנם כמובן משאבים אפשריים אחרים, אך כזה שיש לנו בהישג ידינו, ואשר מתגלה כעשיר ומוכח במיוחד בנושאים אלה, הוא היהדות. הדת שלנו, לא פחות מההיסטוריה שלה, הטקסים שלה כמו אוצר המילים שלה, היא רצף של טראומות ותחיות, של תקווה בתוכנית א’ ושל מחויבות בתוכנית ב’. למען האמת, היהדות אותה אנחנו חיים, כלומר יהדות רבנית היא במהותה תגובה, תוכנית ב’, שנוצרה באפר הטראומה הקולקטיבית הגדולה שהייתה חורבן בית שני.

חג השבועות הוא דוגמא כמבחן מצוין לצורך שלנו להתמקד מחדש ב”סיבה”. נראה שהעולם עובר כל כך הרבה משברים עמוקים עד כדי כך שאין זמן לחגיגה קוסמטית או שטחית של החג הזה. אם מדובר על תחושת שמחה חולפת, כל שעליכם לעשות הוא לשים קצת מוזיקה ולהכין ארוחה טובה. לא נוכל לחגוג את חג השבועות כאילו לא קרה כלום – ולא נוכל לחיות את חיי היומיום שלנו מבלי להתעמת עם שאלות של חג השבועות. (או אולי נבחר בכוונה לחגוג את חג השבועות על ידי ההחלטה לנסות לא לחשוב ולדבר על נגיף הקורונה, אבל זו עדיין תהיה תשובה שלילית.)

כשתושבי בית מוישה ברחבי העולם התכוננו לחג השבועות, ראינו שבדרכים שונות עלתה שאלת הקשר הבין-דורי. הטרגדיה של הבידוד הפיזי והחברתי של הקשישים בחברות המערב החריפה עוד יותר במהלך אפנדמיה – ותושבינו חיפשו דרכים פשוטות ועמוקות לעשות את שינוי מסוים במציאות. בסידני לימדו לואיס ומישל את קהילתם במהלך תיקון ליל שבועות “התורה שאנו מקבלים מסבא וסבתא”: כיצד אנו יכולים (וצריכים) ללמוד ולהעביר את התורה, וכך לחיות את התגלות סיני בקנה מידה אישי דרך הסיפורים, המתכונים והחפצים שלהם. בפריס, דן ולאה, לאחר שבילו מאות שעות בקניות עבור קשישים מבודדים, ביקשו מסבתא של אחד מחבריהם להוביל אותם במחקר טקסט – כך שהאדם הזה יבדל את בידודו, ושהחברים שלהם יראו קשיש שלא בעמדת המוטב הנתמך, אלא של מוביל, שיודע ותורם. ברומא, אלסנדרה, אלסנדרו ולנטינה החלו לאסוף ולהפיץ באמצעות עלוני החודש שלהם את סיפורי העבר וההווה של סבא וסבתא בקהילה שלהם. בברצלונה גבי הצליח להזמין את סבא וסבתא מניו זילנד להצטרף לזום באירועים שהיא מארגנת עם שותפיה לחדר. בירושלים, שרה, אושיק, ברכה ושרגא בילו זמן בסיוע לקשישים להתקין ולהשתמש בכלים כמו WhatsApp, Skype, Zoom וכו’ כדי שלא יאבדו קשר עם יקיריהם. וכנראה שיש עדיין עשרות דוגמאות שלא ידועות לי.

באמצעות כל היוזמות הללו, תושבינו סיפקו מענה בולט לשאלה “מדוע חינוך יהודי?” ו”למה חג השבועות? ” חגגנו את חג השבועות מכיוון שהמסורת שלנו נותנת לנו הזדמנות מודעת ללמוד ולהעביר, להתקשר עם הדורות שקדמו לנו ולהכין את הקרקע למי שבא, למצוא בשיחה של אלפי שנים משמעות ותחושה של קשר מוחשי עם אנשים , בין אם הם קרובים פיזית, גיאוגרפית, זמנית או לא. חג השבועות היה ההזדמנות שלנו, השפה שלנו – והיצירה שלנו ליצור, באמצע המגיפה, משמעות והחיבור באמצעות מערכות יחסים בין-דוריות. מחויבות זו היא הסיבה שבגללה חג השבועות יכול וצריכה להיות המוקד שלנו, בדרך אחרת, בכל אחת מיוזמות החינוך היהודיות שאנו לוקחים.

אף אחת מהשאלות הללו לא צריכה לייצג חידוש, או שינוי פרדיגמה, וגם לא את העובדה לשאול באופן פעיל את השאלה “מדוע” במשימתנו, וגם לא למה אנחנו צריכים לכבד את זקנינו. אך משבר הקורונה בהחלט הביא הזדמנות ייחודית לזכור ולהגיב אליו ביצירתיות ואומץ. כאשר פרק זה יסתיים, יש לכולנו לוודא כי השאלה “מדוע חינוך יהודי?” ממשיכה להנחות את מאמצינו על בסיס יומיומי וקונקרטי, והגילויים שהיו לנו תחת לחץ
יהפכו להתחייבויות ארוכות טווח.

פאוסטין גולדברג-סיגל היא המנהלת הבינלאומית לחינוך יהודי בבית מוישה. היא גרה בפריס, צרפת.