מאת צורי חסון-

ה”חופש הגדול” התחיל לפני יותר משבועיים, למרות שזה נראה שהוא נמשך בצורה כזאת או אחרת מסוף פורים. מאז שהוא התחיל, הדבר שמעסיק לא מעט מורים, הורים ובעיקר מנהלים של בתי ספר הוא איך תיראה השנה הבאה, או לפחות תחילתה בהנחה שמשבר וירוס ה”קורונה” וההגבלות שהוא הביא איתו לא הולכים להיעלם בקרוב. המתווה שמשרד החינוך פרסם לגבי תחילת השנה אומר, שעבור כיתות ה’ ומעלה החופש גדול לא באמת יסתיים, אלא הוא ימשיך במתכונת מסוימת, כשהם יהיו אמורים להגיע לבית הספר רק פעם אחת בשבוע ואת שאר הלמידה הם יעשו דרך המחשב מרחוק. תוכנית זו מיועדת לשמור על מרחבים בטוחים מהידבקות בבית הספר, לאפשר להורי הילדים ללכת לעבודה וליצור למידה משמעותית כמה שיותר.

השאלה המשמעותית ביותר שנשאלת עד כמה המטרות האלה ברות ביצוע?. אני עוזב לרגע את הדיון שהתקיים במהלך הסגר הראשון ואני מניח שיעלה שוב בחזרה המיוחלת ללימודים לגבי היכולת והמשאבים הטכנולוגיים, שתוכניות למידה מרחוק דורשות מהתלמידים, מורים והוריהם. אלא אני רוצה לבחון נקודה אחרת, שהיא איך משרד החינוך יכול להחליט בצורה כה שרירותית על כך שבגיל 10 ומעלה ילדים יכולים להישאר לבד בבית ללא השגחת מבוגרים (כי הרי אמרנו שההורים צריכים לצאת לעבודה כדי להניע את גלגלי המשק) כשהם מתפעלים מחשבים ואינטרנט בעצמם תוך הקפדה על מילוי משימות לבדם והופעה לשיעורי הזום שמתכוננים עבורם ללא כל מבוגר שמפקח עליהם באופן פיזי. צריך לזכור שמדובר בילדים וילדות, שאפילו לפי הלכה היהודית, הבאה מהעולם העתיק, שראה בילדים כבוגרים בגיל צעיר הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים היום, הם לא חייבים במצוות ולא נחשבים כבוגרים לגבי רוב דיני התורה. אז איך משרד החינוך שלנו המתנהל על פי אותם נורמות התנהגות מודרניות מצפה מאותם ילדים להתנהג כבוגרים לגילם הרבה יותר ממה שאנחנו מצפים מהם באופן קבוע?. 

במקום עוד דברי ביקורת על משרד החינוך ואנשיו אני רוצה להציע קצת דברי הגנה למהלך אותו הם מובילים. יש מושג במדעי ההתנהגות שילדים וגם בוגרים “גדלים לתוך תפקיד”, למרות שמלכתחילה הנתונים הראשוניים והמקום המנטלי שלהם לא הראו שהם יוכלו לבצע אותו. אבל כל עוד היו להם את היכולות הבסיסיות לבצע אותו בשילוב עם עם תמיכה ואמונה בהם הם הצליחו למלא את התפקיד הזה בהצלחה.

דוגמא לרעיון זה אפשר לראות בפרשת השבוע. בהיכרות המעמיקה הראשונה שהייתה לנו עם משה רבינו דרך דו שיח הארוך שהיה לו עם הה’ לגבי קבלת תפקיד הנהגת בני ישראל, הוא טוען טענה ניצחת: “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי” (שמות,ד,י) לעומת זאת פרשת השבוע מתחילה בפסוק: “אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל” (דברים,א,א). איך משה רבינו הפך מישהו שמגמגם או חסר יכולות רטוריות להיות זה שכל מהות תפקידו שהונצח לדורות, במיוחד בספר דברים הוא נאום ודיבור. אחד הפירושים אומר שהסיבה לכך שהוא קיבל את התפקיד ובעזרת הדרכתו של הה’ והאמון שהוא נתן בו הוא נכנס לנעליים שנתפרו עבורו גם אם בהתחלה הוא לא היה במידה הנכונה.

כך אני חושב אפשר לנהוג עם ילדינו והתלמידים שלנו בתקופה הלא פשוטה שמצפה לנו. אם נציג בפניהם את הלו”ז החדש ואת המשימות אותם הם צריכים להשלים תוך כדי שאנחנו שאנחנו מפגינים אמון ביכולת שלהם להצליח ולתת להם תמיכה בדברים שהם יצטרכו, כדי שהם לא ירגישו שאנחנו זורקים אותם למים הקרים. בעזרת ה’ למרות שיהיו קצת קשיים ונפילות אני מאמין שנצליח.