מאת אבי רובין –

מהו הקריטריון להורה טוב? איך אנחנו, בתור הורים, יודעים שהצלחנו?

בעולם שבו הכל נמדד באופן כמותי על ידי מספרים, ממוצעים, אחוזים וגרפים, קשה להצביע עם האצבע ולהכריז "בגלל ש-X קרה, אני יודע שאני הורה טוב". כל עובד מקבל בסוף החודש אישור מגורם מוסמך על יכולותיו בתור עובד- אישור הנקרא משכורת. אמנם לא כל עובד שמקבל משכורת בהכרח נחשב עובד טוב אבל בוא נהיה כנים- אם הייתי עובד גרוע היו מפטרים אותי ולא הייתי מקבל משכורת. נכון שזה רף מאוד נמוך, כל עוד לא פיטרו אותי אזי אני עובד טוב, אבל יש משהו מנחם בכך שעבדתי קשה, השקעתי X שעות והרי זאת משכורתך.

הלוואי שהייתי מקבל משכורת בתחום ההורות! הייתי אפילו מסתפק בשכר מינימום! עצם העובדה שכמו בעבודה, מישהו חיצוני בוחן את ההשקעה שלי ואומר "יפה", עוזר לי להכווין את עצמי לאותו כיוון או לכיוון אחר. הלוואי והייתי יכול לשבת עם אותו גורם חיצוני ולהבין ממנו איך אני מתפקד בתור אבא.

וכמו המשל המפורסם על העני שחיפש אוצר בארץ רחוקה ולבסוף מצא אותו בביתו, כך מצאתי את אותו גורם חיצוני בביתי ממש הבוקר – בני הבכור.

אז מה היה?

קודם כל קצת רקע:

לי ולאשתי יש 2 בנים חמודים, הגדול בן 4 והקטן בן 2. לפני שבוע התחלנו לגמול את הקטן מחיתולים ובינתיים הולך לא רע. סוף הרקע.

הבוקר אני בחדר כושר ואשתי במיטה (אל תראו אותה ככה, היא עובדת פי אלף יותר קשה ממני) ואשתי מתעוררת לרעש קל מחדר הילדים ושומעת את הגדול אומר את המשפט הבא "הקטן? יש לך פיפי? כן? אז בוא איתי לשירותים. יש לך משהו בחיתול? בוא נבדוק…. הכל נקי! בוא נוריד את החיתול….יפה מאוד! עכשיו בוא תשב על האסלה…כל הכבוד! אתה עושה פיפי! כשאמא תתעורר היא תתן לך שוקולד צ'יפס".

לא סתם אמרו רבותינו "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו". בגלל שבבוקר קשה להתגבר כשקורי השינה עדיין בעיניך, דוקא אז תתגבר כארי! העובדה שבני הבכור בחר להתחיל את היום לא בבקשה לארוחת בוקר או בצעצועים אלא בעזרה לאחיו הקטן ללכת לשירותים, העובדה הזאת היא הגורם החיצוני שאומרת לי "יפה, המשך כך".

הלוואי והייתי יכול לקחת לעצמי את כל הקרדיט אך זה מחזיר אותנו לבעיה שהעלתי בהתחלה "איך אנחנו יודעים שהצלחנו?". האם בזכותי הגדול עזר לאחיו? אולי זה בזכות המאמץ המשותף שלי ושל אשתי? אולי זה בזכות האישיות הטובה שלו? הגננות הנפלאות שלו? החברים שלו? בגיל שבו הילד הקטן מושפע מכל כך הרבה גורמים קשה לשים את האצבע ולהגיד "בגלל שהוא נחשף לX הוא עשה Y" אבל אני רוצה להאמין שהייתי מעורב באיזושהיא צורה בתהליך כי קיימתי את הציווי "והגדת לבנך" בין אם זה בעצמי ובין אם זה ב"אוט סורסינג".

במסכת קידושין, פרק א משנה ז, כתוב שאחת המצוות שבהן האב מחוייב היא ללמד את בנו תורה. בהמשך מפורט שאם האב לא יכול ללמד את בנו תורה, האב מחוייב למצוא מורה אחר לבנו. נסיבות אלה מאוד רלוונטיות בימינו שבהם רוב הזמן שבו ילדינו ערים הם לא נמצאים עם ההורים בבית אלא בצל צוות ההוראה במערכת החינוך.

האם לנו, בתור מחנכים, יש את היכולת לשים לב ולהבחין ברגעים הקטנים האלה שמעידים על הצלחתנו בחינוך? לרוב לא. לצוות המורים יש אינספור משימות לבצע בפרק זמן קצר של הוראה בבית הספר ועוד אינספור משימות לבצע בביתם ויתכן שרגעים רבים כאלה יחלפו על פניהם בלי שישימו לב. אך למרות שזה קשה, חובה עלינו להוסיף למשימות הרבות שלנו את המשימה הבאה – להקשיב. לנסות ולחפש בין כל הרעש והמתרחש את הרגעים הקטנים שקוראים לנו "כן, הצלחת".

זהו שצריך וחשוב להשמע!