מאת צורי חסון-

ביום חמישי שעבר צמנו מעלות השחר עד צאת הכוכבים על מנת לציין את יום י”ז בתמוז, יום שלפי המסורת נפסק בו קורבן התמיד, הועמד צלם לעבודה זרה בהיכל הקודש, נשתברו לוחות הברית הראשונים, נשרפה התורה על ידי שר יווני רשע באחד הכפרים הסמוכים לירושלים ונפרצו חומות העיר ירושלים בזמן בית המקדש, דבר שהיה האירוע המרכזי שבישר את בוא החורבן.

מעבר לצום של שבוע שעבר נהוג בעם ישראל לקיים מנהגי אבלות שונים שמתעצמים ככל שאנחנו מתקרבים לתשעה באב היום בו נחרבו שני בתי המקדש. בין אותם מנהגים אפשר למצוא איסורים על תספורת, שמיעת מוסיקה, התענגות מדברים משמחים, לבישת בגדים חדשים ומכובסים, רחיצה ואכילת בשר ושתיית יין כשהשיא מגיע בתשעה באב עם איסורים על אכילה, שתייה, נעילת סנדל, תשמיש המיטה ואפילו לימוד תורה.

כתוצאה מכל הדברים שהזכרתי, לימים האלה, שנקראים “ימי בין המיצרים” יש תיוג מאוד שלילי ומלנכולי עבורנו וחלקנו רק מחכים שהם יעברו כדי שנוכל לצאת לנופש ולקיים שמחות ומסיבות (לצערי,אני מודע לכך שהשנה גם אחרי תשעה באב כל הדברים האלה לא כל כך יקרו). אבל לא סתם הם השיגו את מוניטין זה, אלא זאת הייתה הכוונה והיא הושגה בעיקר בציבור הדתי ופחות בציבור הכללי והמסורתי. אבל מה שלא כולם יודעים זה שהימים האלה לא חייבים רק להיות אבל ויגון אלא הם יכולים להתהפך לימים של ששון ושמחה זה לא איזה חידוש שלי אלא זה כתוב בספרי הנביאים: “כֹּֽה־אָמַ֞ר יְהֹוָ֣ה צְבָא֗וֹת צ֣וֹם הָרְבִיעִ֡י וְצ֣וֹם הַחֲמִישִׁי֩ וְצ֨וֹם הַשְּׁבִיעִ֜י וְצ֣וֹם הָעֲשִׂירִ֗י יִהְיֶ֤ה לְבֵית־יְהוּדָה֙ לְשָׂשׂ֣וֹן וּלְשִׂמְחָ֔ה וּֽלְמֹעֲדִ֖ים טוֹבִ֑ים וְהָאֱמֶ֥ת וְהַשָּׁל֖וֹם אֱהָֽבוּ” (זכריה,ח,יט).

זה לא רק שימים אלא יתהפכו בזמני גאולה ניסיים מימי יגון לשמחה, אלא בתוך הימים האלה קיים כבר פוטנציאל עתיק להיות ימים גדולים בעלי מסוגלות לשינוי חיובי עצום. למשל י”ז בתמוז ידוע עבורנו, כפי שאמרנו, גם כיום בו נשתברו הלוחות. זה אומר שאם בני ישראל היו חוטאים בחטא העגל, זה היה היום בו עם ישראל היה מקבל את הלוחות הראשונים והיה נחשב ליום גדול יותר מיום הכיפורים שבו קיבלנו את הלוחות השניים. כמו כן לפי חישוב העונות והזמנים בספר רות הלילה בו היא התעברה עם העובר שעתיד להיות הסבא של דוד המלך, שהקים את שולשלת המלוכה בישראל היה י”ז בתמוז. תשעה באב על פי פרשני התורה הוא היום בו חטאו המרגלים, אך מסבירים שאם הם לא היו חוטאים זה היה היום בו הם היו צריכים להיכנס לארץ לקראת הגאולה הסופית. בנוסף לכך על פי המדרש ביום תשעה באב נולד ניצוץ הנשמה של משיח ולפי הבנה אחרת המשיח שבכל דור נולד באותו יום.

מה שאנחנו רואים שבימים אלה של חורבן ואבל גדול, שעבורנו נראים שחורים ומייאשים מכילים בתוכם את הפוטנציאל להיות גדולים הרבה יותר אבל לחיוב, כמו שלמדו מפסוקי התורה בגמרא (יומא, עו,א) “מרובה מידה טובה ממידת פורענות” מפני שבימים היה אלה היה חורבן שאולי הוא ארוך אך זמני, לעומת הגאולה הטמונה בהם שהיא נצחית.

לדעתי, אפשר לראות דבר דומה בעבודה שלנו מול אנשים בין בתפקידים פורמליים של מורים עם ילדים ונוער בין בתפקידים בלתי פורמליים או אפילו חבריים עם אנשים מבוגרים יותר. מידי פעם יוצא שאנחנו פוגשים מישהו שעושה דברים כה נוראים שהוא נראה לנו כמו השטן בהתגלמותו ואני לא מגזים. הוא יכול מאוד אלים מבחינה פיזית, מילולית או שניהם או סתם להתנהג בצורה מרושעת ואנחנו כמחנכים מרגישים אובדי עצות מולו ולפעמים האינטראקציה מולו מחשיכה לנו את כל היום וגורמת לנו לחזור הביתה למשפחה שלנו מרוקנים מבחינה נפשית ופיזית. אבל ממה שלמדנו צריך לזכור שלמרות כל הקליפות השליליות שאנחנו רואים, ייתכן מאוד שמסתתר אצלו פוטנציאל חיובי כל כך גדול שרק מחכה להתגלות ושיכול להיות שאנחנו אלו שנמצאים בנקודה הקריטית בחיים שלו על מנת לגלות את אותו פוטנציאל לעולם ולעזור לאותו אדם לגאול את עצמו והסביבה שלו.