מאת צורי חסון-

בשבוע שעבר, יום אחרי ראש חודש אב שבו אנחנו אמורים למעט בשמחה ,לי ולחברי הכולל בו אני לומד כחלק מההכשרה רבנית שלי, הייתה נסיעה לשומרון ליישוב “הר ברכה” . נסענו על מנת לפגוש את אחד הרבנים הבכירים בציבור הדתי לאומי היום, הרב אליעזר מלמד, שכתב את סדרת הספרים “פניני הלכה”, שמנגישים את ההלכה היהודית לקוראים בני זמננו וגם מתפקד כרב היישוב בעשרים שנים האחרונות. אותו רב מלמד אם אתם זוכרים, היה בעין הסערה בנוגע למפגש עם מנהיגה מהקהילה הרפורמית, דבר שעסקתי בו בהרחבה באחד המאמרים האחרונים שלי.

הרב, פינה עבורנו זמן ארוך מסדר יומו העמוס הכולל כתיבת כרכים חדשים לסדרת הספרים הפופלרית שלו. הוא איפשר לי ולחבריי לשאול שאלות רבות בנושאים כמו רפואה והלכה, אמונה, הנהגה רבנית עם דגש על יהדות התפוצות, גישתו לדתיים הומוסקסואליים, סוג החינוך שכדאי לתת לילדנו בבתי הספר והגות העוסקת בקשר של הלכות הקשורות לעולם העתיק לימינו אנו. אבל תשובה אחת שלו לאחת השאלות תפסה את תשומת ליבי באופן מיוחד. נשאלה השאלה מה מונע איחוד של רבנים מכל הזרמים ביהדות לשבת בכנס משותף, בדומה למה שקורה מידי כמה שנים בין המנהיגים המוסלמים.

התשובה הייתה מאוד מפתיעה מבחינתי, אותו רב מלמד שכתב שלושה מאמרים בעד שיח ומפגשים עם מנהיגים רפורמיים מפני שהם אחים וצריך עדיין לאהוב אותם גם אם לא מסכימים עם הדרך שלהם. טען בתוקף שהוא לא יכול לשבת באותו גוף הלכתי עם רבנים חרדים מפני לטענתו הם לומדים תורה בצורה לא נכונה, מפני שהם מתמקדים רק בפרטים הטכניים והצדדיים של התורה מבלי לראות את התמונה הגדולה וכמכלול שלם הכולל בתוכו את החשיבות הגדולה של יישוב הארץ.

התשובה שלו הפתיעה אותי משתי סיבות: הראשונה הייתה ההקשר שלה בזמן, שהוא תחילת חודש אב. ימים בהם אנחנו מבכים את השנאה הגדולה שהייתה בעמנו והביאה לחורבן בית המקדש שממשיך עד היום. הסיבה השנייה שתשובות כאלה, עם כל הכבוד, אני הייתי מצפה לשמוע מרבנים חרדים שיותר ידועים בקנאות, שמרנות דתית ואי סובלנות לזרמים אחרים ולאו דווקא מרב בכיר בציונות הדתית, ציבור שאמור להיות זה שמגשר בין החלקים השונים באוכלוסייה. דווקא בימים אלה הייתי רוצה לשמוע על זה שאנחנו צריכים למצוא את המכנה המשותף הרחב ביותר שיש לנו עם ציבורים שונים ועל ידיו לפתח שיח של חיבור שיוביל לשלום ואחדות בעם.

מאותה תשובה הבנתי משהו שלדעתי הוא הרבה יותר גדול מאותו רב ומאותו ציבור שהולך אחרי הדרך אותה הוא מוביל. הבנתי שאת אותה אחדות לה אנחנו מצפים כל כך הרבה שנים, אחדות שיכולה להתקיים עכשיו בזכות זה שחזרנו לארצנו מכל קצוות העולם אחרי 2000 שנים למדינה אחת עם עצמאות וריבונות יהודית, אחדות זאת עוד רחוקה מאיתנו מאוד. ההתפלגויות בין הציבורים במדינה ישראל כבר התעצבו בדור הקודם, ובדור ההנהגה הנוכחי אליו שייך הרב מלמד אותו פילוג מתקבע ללא רצון לשינוי.

יותר מהכל מה שעוד הבנתי באותו יום קייצי בהר ברכה היה ,שהשינוי תלוי בדור שלנו ובדור אותו אנחנו מחנכים. זה לא חייב להיות דווקא הרבנים, מפני שהרבנים בדרך כלל הולכים אחרי רצון הציבור שלהם, אלא זה תלוי בנו. אם אנחנו נהיה ביחסים של הערכה, שלום ואחדות עם הציבורים השונים חרדים, חילונים ודתיים לאומיים ונמצא את מה שמאחד אותנו במקום את מה שמפלג אותנו. על ידי זה נוכל להביא אותה אחדות לה אנו מייחלים. זה דבר שנכון בקשר להמון דברים בחיים, אבל בנושא של אחדות בעם ישראל יש לנו אפשרות לשנות לגמרי את איך שאנחנו מתנהגים כעם וכמדינה ואיך שאנחנו מייצגים את הדת והלאום שלנו כלפי הילדים שלנו וכלפי העולם כולו.