קהילה בדו מימד (או איך מנהלים קהילה בתקופת הקורונה?)

תמרה נוביס

ביום בהיר אחד, לפני כחודשיים וחצי, כל חיינו התהפכו. כל מה שהכרנו עד אז, כל סדר היום שלנו, כל הרצף השתבש. כמו מקומות רבים אחרים בעולם, גם בריטניה הוכתה בנגיף הקורונה, ובתי הספר נסגרו. דווקא בגלל זה, באלומות, מרכז לחינוך ולתרבות עברית בקיימברידג׳, היה ברור לנו שקהילה לא סוגרים.

אבל בוריס ג׳ונסון חשב אחרת. עם הכללים החדשים שאסרו על התכנסות, מסיבת הפורים הענקית שתוכננה בוטלה, כמו גם טיול הבוגרים, הקומזיץ השנתי של ל״ג בעומר ופיקניק שבועות – כל האירועים שכבר הפכו למסורת בקהילה שלנו.

אז איך ממשיכים בעידן הקורונה? הרי ברגעים כאלה אנחנו צריכים את הביחד יותר מתמיד. מאז שהוקמה אלומות ב-2017, אנחנו נפגשים בכל יום ראשון לפעילות בעברית עם 50 ילדים, בקבוצות גיל מ3-14. הילדים לומדים קריאה וכתיבה, דרך דיבור, משחק ופעילויות של תרבות ישראלית. כשהקמנו את המרכז, קבוצה של הורים, הופתענו לגלות שבאותן שעתיים, קירות הבניין הקיימבריג׳אי אינם שומעים אנגלית כלל. למרות שרבים מהילדים נולדו וגדלו באנגליה, השפה השלטת למשך הפעילות היא עברית בלבד. עברית בעברית- כך הגדרנו את אופן ההוראה- וזה אכן התגשם. עברית זה מה שמגניב לדבר באלומות.

ועכשיו, כל זה היה בסכנה. האם נקפיא את המפגשים עד יעבור זעם? האם כל הורה יהיה אחראי על הוראת העברית לילדיו מעכשיו ועד החזרה לשגרה? האם נלמד עברית באמצעות יוני דואר?

פחחח. למי יש כוח להוסיף עוד מקצוע לרשימת המטלות הארוכה של הילדים? ומי יודע כמה קורונה נושאות היונים. לכן, החלטנו שבמקום להיפגש מדי יום ראשון, נערוך מפגשים מקוונים. ואכן, מדי יום ראשון הילדים נפגשים בזום עם המורות המשקיעניות שלנו, בקבוצות הגיל הקבועות (חיפושיות, קיפודים, ינשופים, ג׳ירפות, פילים). מתוך הבנה שהסביבה הוירטואלית עובדת שונה, קיצרנו את המפגשים, וצוות המורות למד ועדיין לומד בעקומת למידה חדה, מה עובד בזום ומה פחות.

 

הפעילויות המוצלחות יותר כללו תשחצים בלוח משותף, חדר בריחה וירטואלי, הקראת סיפורים, בינגו, משחקי אותיות ומשימות של הבאת חפצים (רוצו להביא חפץ שמתחיל באות הראשונה של השם שלכם!). לצד למפגשים השבועיים, לא רצינו לוותר על הפעילויות הכלל קהילתיות שלנו בחגים, ולכן שמענו צ׳יזבאט וסיפור על רבי עקיבא בל״ג בעומר, הכנו עוגות גבינה אישיות ביחד (אבל בנפרד) וצחקנו בחידון למבוגרות בלבד לכבוד שבועות (הכל בזום כמובן).

אז מה אני יודעת עכשיו שלא ידעתי קודם?

אני יודעת למי יש הכי הרבה ספרים בחדר העבודה, למי המטבח הכי מבולגן, מי אגרו הכי הרבה גלילי נייר טואלט (אחת המשימות הייתה בניית מגדל), מי לא אוהבת להשתיק את עצמה בזום, ומי משתמשת במטרפה ידנית.

למדתי גם שיש יתרונות בזום (זו דרך מצוינת ללמוד את השמות של כולם!).

למדתי שכיף לי מאד בקרב חברי הקהילה גם כשזה מול מסך, בערבי מבוגרים בלי נושא, עם כוס יין ביד (ופעם אחת מתוך אמבטיית קצף, אבל אל תגלו).

למדתי שאין כפתור ״פאוז״ לקהילה, וטוב שאין.

הקהילה הישראלית בקיימברידג׳ פעילה מתמיד, וגם מעבר לדו מימד. במהלך הסגר שאנחנו עדיין נתונים בו, חברי הקהילה נעזרים אחד בשני בקניות, בבישולים בשעת מצוקה, בטיפול בילדיהם של עובדים חיוניים ובתמיכה נפשית. קבוצת הוואטסאפ לא שתקה לרגע. באלומות מספר גדול של חוקרים מאוניברסיטת קיימברידג׳, ומספר הגרפים ששירטטו ושיתפו על מנת להבין מה מצבנו לעומת זה של ישראל, עבר אפילו את מספר סיבובי הפרסה שעשתה ממשלת בריטניה בגישתה לטיפול בקורונה.

הלן קלר אמרה שלבד אנחנו יכולים לעשות כל כך מעט, וביחד נוכל לעשות כל כך הרבה. אני חושבת שמושג הביחד התעצם במשבר הזה. אמנם רבים מאיתנו מאד נהנו מהלבד ומהזמן המשפחתי – אפינו חלות, ציירנו קשתות, רצנו חצאי מרתון ושדרגנו רהיטי גינה. אבל הידיעה שאם צריך, יש מי שיעזור, ולו רק בהשגת שמרים לחלה הבאה, הידיעה הזאת יקרה ממשטח פז שלא נגעו בו ב-48 השעות האחרונות. הלן קלר, יחד עם מורתה אן סאליבן, בטח היו מוצאות דרך להסתדר אפילו עם זום. אני כל כך אסירת תודה על הקהילה שלי, ואני בטוחה שגם אנחנו, יחד, נוכל להתמודד עם האתגרים העתידיים שעוד מצפים לנו.