קבלה או הרחקה?

מאת- צורי חסון

לפני כמה שבועות במהלך ועידת “מקור ראשון” שעסקה ביהדות תפוצות היו הרבה מושבים, אבל אחד מהם עורר מהם פולמוס רצני בתוך הציבור הדתי. זה היה מושב בו השתתפו יחד הרב אליעזר מלמד, מחבר סדרת הספרים הפופלרית “פניני הלכה” שהנגישה את ההלכה היהודית לאנשים רבים בארץ ובעולם, כמו כן הוא גם רב היישוב הר ברכה בשומרון, לבין הרבה הרפורמית דלפין הורווילר מצרפת. במפגש עצמו לא התרחשו יותר מידי דברים מרגשים, אלא העצם המפגש עצמו בין רב שנמצא בזרם היותר שמרני בציבור הדתי לאומי לבין רבה רפורמית, דבר שהוא לא רגיל במקומותינו, הוא זה שיצר את הרעש הציבורי סביב אותו מפגש.

דבר זה הוביל את הרב מלמד להקדיש לאותו פולמוס שלושה טורים שיסבירו את עמדתו בנוגע למפגש עם מנהיגי קהילות רפורמיות וקונסרבטיביות, במדור רביבים בעיתון “בשבע”, בו הוא כותב טור שבועי. בטוריו הוא הסביר בתמיכת ראיות ממקרות הלכתיים והגותיים מהמסורת היהודית שצריך להיות בקשר ובקרבה גם עם זרמים ביהדות שאנחנו לא מסכימים איתם באופן מובהק בקשר לדברים מסוימים, אך לזכור שהם עדיין יהודים ואנחנו עדיין אחים. כמו כן קשר לא יכול להיות אפשרי רק בין אנשים פרטיים, אלא כדי ליצור קשר בין קהילות צריך שגם המנהיגים של הקהילות ייפגשו. הרב מלמד טען שבתנועות הרפורמיות גם היו צדדים חיוביים כמו שמירת מסורת של יהדות אצל אנשים שהיו מאבדים את יהדותם לגמרי ותמיכה במדינת ישראל.

המתנגדים לאותה פגישה, שגם הם קיבלו במה בטורים בעיתון בשבע ואתרי אינטרנט אחרים, חלקם רבנים בכירים בצינות הדתית. טענו שבכך שהוא נפגש עם מנהיגה רפורמית הוא בעצם נותן לגיטימציה לתנועה הרפורמית לא רק בתוך העם היהודי, אלא בתוך מדינת ישראל שם בניגוד לתפוצות, התנועה הרפורמית זוכה למשקל בעיקר על ידי קולה של יהדות התפוצות, אך היא לא קיימת באחוזים משמעותיים בתוך האוכלוסייה. זוהי נתינת לגיטימציה לדעתם מפני, שגדולי ישראל מהזרמים השונים נמנעו להיפגש עימם פומבית. טענת המתנגדים שגם טענותיו של הרב מלמד לטובתם הן שגויות, מכיוון שהם אלו שהובילו להתבוללות לא מנעו להתבוללות. בנוסף לכך הם טענו שהם תומכים בהתנגדות לצעדיה של מדינת ישראל ומנסים להוביל לצעדים שפוגעים בזהות היהודית של מדינת ישראל ופגיעה במסורת היהודית.

לדעתי, דיון זה מעלה שאלה רחבה יותר שנוגעת אלינו כמחנכים והיא: איך אנחנו מתייחסים לאנשים או קבוצות שיש לנו חילוקי דעות עמוקים עימם. נכון, שהדיון שהצגתי נגע למנהיגים ולנתינת לגיטמציה, אבל השורש של המחלוקת נוגע גם לפשוטי העם. די ברור לי שרוב האנשים יגידו שאין להם בעיה להיפגש עם אנשים בעלי דעות מנוגדות מהם למשל ימנים קיצוניים ושמאלנים קיצוניים, למרות שגם זה לא בטוח. אבל האם אנשים כאלה יכולים להיות חברים טובים או בזוגיות?. מהניסיון חיים שלי, אני יכול להגיד שזה לא כל כך פשוט ורואים את זה בצורה הכי טובה בפייסבוק שאנשים רואים בעיקר פוסטים שמתאימים להשקפות שלהם בנושאים שונים, דבר שאומר משהו על החברים שלהם.

דווקא בגילאים יותר צעירים כשהמודעות הפוליטית לא כל כך גבוהה ובכלל הפתיחות ליחסים חברתיים היא יותר גמישה. לדעתי אפשר לנצל נתונים אלו ולהפגיש אותם עם כמה שיותר עם תלמידים אחרים שמגיעים מרקעים שונים. אני יודע שיש תוכניות כאלה של שבת משותפת של חילונים ודתיים, אבל לדעתי הן לא מספיקות. לא חייבים שבת, אפשר מפגש שבועי או חודשי. זה יכול להיות סביב נושא שמנותק מהדברים האלה כמו אומנות או ספורט רק כדי שיכירו אחד את השני. בנוסף לכך לתת דגש חינוכי על זה שגם אם לא מסכימים על דברים מסויימים לא חייבים להתמקד בהם, אלא ברוב הדברים האחרים שכן יש במשותף. על ידי זה אפשר לגשר קצת על הקוטביות שנמצאת בחברה ישראלית היום.