מאת פאוסטין גולדברג-סיגל, תורגם ממקור בצרפתית.

ביום שלישי אחר הצהריים, במהלך פגישת צוות (ב- Zoom), הצוות איתו אני עובדת דיבר על ההפגנות שמתרחשות כיום ברחבי ארצות הברית בעקבות מותו של ג’ורג’ פלויד במיניאפוליס. עבור עמיתינו ותושבינו האמריקנים, הנושא אינו ברור ככל האפשר ורובם מרגישים שהם מודאגים באופן אישי מקמפיין המודעות לגזענות המתפתח בארצות הברית. בצוות ה”קהילות הגלובליות ” שלנו ישנם חברים מצ’כיה, אורוגוואי, ארגנטינה, אנגליה, צרפת ואמריקה – אם כי אדם זה מתגורר כעת בלונדון – ואנחנו עובדים עם תושבים לא אמריקאים מבית מוישה. מלבד העצב והאהדה שלנו למצב, היינו צריכים לתהות מה מקומנו בשיחה זו. האם אנו מעורבים בזה? האם עלינו להשתתף בשיחות לצד עמיתינו בצפון אמריקה? האם עלינו להתחייב למטרתם? האם עלינו לדון במצב עם תושבינו הלא אמריקאים? אם כן, איך עושים זאת? אני מתארת לעצמי שמחנכים אחרים, ילדים והורים יהודיים ברחבי אירופה ודאי שאלו את עצמם את השאלות הללו, ולכן הייתי רוצה לחלוק את מסקנותי לצד הצעה.

אני רוצה לציין מההתחלה שיש לי את הפריבילגיה שלעולם לא חוויתי גזענות הקשורה לצבע עורי, וכי אני מדברת ללא ודאות מוחלטת בנושא זה.

בפגישתנו דנו מה יוכלו תושבינו האמריקאים והלא אמריקנים ללמוד זה מזה בתקופה זו, וכיצד הם יכולים לתמוך זה בזה במאמציהם לבנות קהילות תוססות ומעורבות. נראה לי שמה שמתרחש כרגע מייצג הזדמנות ייחודית לדון עם תושבינו הלא אמריקאים במושג “תיקון עולם”. המונח הזה, שפירושו פשוטו כמשמעו תיקון העולם, הופיע תחילה במובן מוגבל בתלמוד, ואז התפתח באמצעות מחשבה מיסטית, בעיקר מחשבה קבלית, אך גם בתחום החסידי. תיקון עולם התפתח עוד יותר, ומצא משמעות ופופולריות חדשה, דרך יהדות אמריקה מהמאה העשרים. בנוסף, או כחלופה, לקיום היומיומי של מצוות, תיקון עולם הפך למחויבות לשמור ולעזור לתקן את הסדקים בעולם סביבנו. זה הפך עמוד השדרה של זהות יהודית עבור אלפי יהודים, בתי כנסת וארגונים הומניטריים יהודיים פעילים חברתית הן בארצות הברית והן במקומות אחרים בעולם. דוגמאות עיקריות לארגונים אלה כוללות את ועדת ההפצה המשותפת (JDC), את האגודה העברית לעזרה להגירה ותיקון העולם. עם הרעיון הזה של תיקון עולם, אלפי יהודים משקיעים את זמן, ידע, כסף, אנרגיה והבריאות שלהם(HIAS) . לעיתים הם אפילו מקריבים את חייהם עבור זה, כמו במקרה של בית הכנסת Tree of Life בפיטסבורג, בו כתב הרוצח רק שעות ספורות לפני כן שהוא פועל מתוך תיעוב כלפי היהודים שעוזרים לפליטים בארצות הברית, במיוחד באמצעות HIAS.

עבור יהודי צרפתי, רעיון זה של תיקון עולם עשוי להיות קשה להבנה. זה מעין סיפור של העוף והביצה. יחידים ומוסדות יהודים, כולל אנשים עם התחייבויות חברתיות חזקות כמו CASIP, מעולם לא אימצו מחויבות זו, לפחות לא במונחים כאלה. בגלל הקשר הצרפתי עם הדת והקהילה הלאומית, אותם יהודים רבים המתנדבים למגוון מטרות אינם רוצים לעשות זאת כיהודים. לכן, כאשר אנו מציעים לתושבים הצרפתים בבית מוישה לשקול לתכנן פעילויות תיקון עולם לתושביהם, הם מתקשים לזהות לאן ללכת. הם אכן רגישים למושגים כמו התנדבות, מחויבות וצדק, אך מעט נאבקים בתרגום ההתלהבות שלהם לתיקון עולם שמקביליהם האמריקאים חשים.

בנושא זה אנו לומדים על מעורבות היחידים של יהדות אמריקה עם תיקון עולם, כי אני חושבת שתרומתנו, או לפחות ההזדמנות החינוכית שלנו, לאירועים אקטואליים בארצות הברית עשויה להיות כאן. לדעתי, אחד הביטויים היפים והעמוקים ביותר של תיקון עולם במאה העשרים היה ההתקשרות היהודית עם תנועות זכויות האזרח של ארצות הברית בשנות ה -60 וה -70. יהודים היו מיוצגים מאוד בקרב עורכי דין התומכים בפעילים שחורים, תורמים לארגוני פעילים למען זכויות אדם והיו פעילים עצמם בפעולות לא אלימות שונות לצד הפעילים השחורים. היהודים הרבים שהצטרפו לרוכבי החופש, תנועה המאתגרת את ההפרדה בתחבורה, עולים בראשם לצד המכתב המפואר “מדוע הלכנו” שנכתב על ידי קבוצת רבנים שנכלאו בבתי כלא, בגלל השתתפותם בהפגנות לא אלימות למען שוויון גזעי. אחרון חביב, איך לא נוכל לחשוב על המחויבות של הרב אברהם יהושע השל, שצעד לצדו של ד”ר מרטין לותר קינג? אנו יכולים להיזכר בתמונה העוצמתית בה הם הולכים זה לצד זה במהלך הצעדה של סלמה בשנת 1965. השקל כתב מאוחר יותר על היום הזה, “בסלמה … הרגשתי שרגלי מתפללות.”

יתכן שבצעדיו של השל אנו המחנכים יכולים להפוך את עצב הרגע להזדמנות למעורבות ולחינוך יהודי. אולי לצד כל הפעילים האלה אנו יכולים לתקן את העולם, לפי יכולותינו שלנו, ולהתפלל ברגליים.

פאוסטין גולדברג-סיגל היא המנהלת הבינלאומית לחינוך יהודי בבית מוישה. פוסטין פועלת מפריס. חוות הדעת המוצהרות במאמר זה הינן אישיות ואינן מייצגות את עמדותיו של בית מוישה.