פרשת בהעלותך אותה אנחנו קוראים השבוע פשוט מלאת תהפוכות. לאורך החצי הראשון של הפרשה, עם ישראל נמצא במקום הכי טוב שהוא יכול להיות השכינה סובבת אותו על ידי ענן שמראה לו את הדרך, המשכן שעבדו עליו שנה שלמה מוכן והם מתחילים תנועה לעבר היעד הנכסף שהוא ארץ ישראל. לא רק זה, אלא אחרי התיאור של הקרבת קורבן הפסח כהלכתו על ידי כל העם, אנחנו מקבלים סיפור קטן על אלה שלא יכלו להקריב את הפסח מפני שהם היו טמאים ולכן היו פטורים מהמצווה. למרות זאת הם פנו למשה בטענה שהם לא מוכנים לקבל את זה שהם לא יקיימו את המצווה וביקשו ממנו למצוא עבורם פתרון כדי שהם גם יהיו חלק מכלל ישראל. הם כנראה היו החסידים הראשונים שרצו לקיים מצוות לפנים משורת הדין.

בצורה מנוגדת לגמרי ממה שראינו בתחילת הפרשה בחצי השני של הפרשה מופיעות התלונות (המדומות לפי חלק מהפרשנים) על קשיי הדרך, על הגעגועים לירקות והפירות הטובים שהיו להם במצרים והדגים והבשר שחסרים להם עכשיו. עם התלונות האלה הצטרפה גם ביקורת כנגד המן שהיה משהו בין לחם לבצק מתוק שאפשר לאכול אותו כמו שהוא וגם לבשל או לאפות אותו, שירד אליהם מן השמיים כל בוקר, אוכל שהכיל בתוכו מאפיינים אלוהיים. התגובה האלוהית על כפיות הטובה של בני ישראל לא איחרה לבוא והיא הגיעה בדמות שריפה שפרצה בתגובה לתלונות על קושי הדרך ומעין מגפה שהכתה במי שאכל בצורה תאוותנית אחרי התלונות על האוכל כשהבשר עודנו בין שיניו.

הפרשה הזאת גורמת לי לתהות על הקוטביות בהתנהגות של בני ישראל, קוטביות שהמאפיינים שלה חוזרים ומופיעים ברמה כזו או אחרת לאורך ההיסטוריה היהודית. אני יכול להגיד שמנסיוני אני רואה את המאפיין הזה ברמה מסויימת גם אצל לא מעט אנשים כולל אצלי, אבל בעיקר אפשר לראות אותו אצל ילדים. אצלם, להבדיל ממבוגרים שאצלם השינוים בהתנהגות, אלא אם מדובר בהפרעה נפשית, הם יותר מינורים וקורים עם הפגות ארוכות ביניהם כשלרוב הם נמצאים במין אותו מצב רוח, שהם התרגלו אליו. אבל אצל ילדים הקוטביות הזאת היא הרבה יותר גדולה ומתרחשת לעיתים תכופות יותר, לפעמים אפילו בתוך שעה אחת. זה דבר שאנחנו כמחנכים כנראה מכירים היטב וצריכים להתמודד איתו, השאלה היא איך אנחנו מתמודדים עם התופעה הזאת?

אם נמשיל את הה’ בפרשה למחנך אז דרך הטיפול שלו בהתנהגות בעלת התהפוכות של התלמידים שלו (עם ישראל) היא על ידי חיזוק חיובי וענישה. כשהם היו בטוב הוא השרה עליהם את שכינתו נענה לבקשתם ותפר עבורם מצווה חדשה בדמות פסח שני. מנגד כשההתנהגות שלהם הייתה שלילית התגובה הייתה ענישה חזקה בהתאם. על ידי התמודדות בשיטת הפרס או העונש אנחנו באופן מאוד מוחלט אנחנו מכוונים איזו התנהגות היא רצויה ואיזו התנהגות אנחנו לא מוכנים לקבל. כמו שאנחנו רואים לאורך ספר במדבר זה לא זבנג וגמרנו שאחרי פעם אחת המסר מועבר ומופנם, אלא זה תהליך ארוך שצריכים להיות חזקים וממוקדים לאורכו ולזכור שאנחנו מכוונים לטובת התלמידים שלנו. כמו כן לא על כל התנהגות אנחנו ניתן פרס או נעניש בחומרה, אלא רק על דברים שחוצים את גבול הנורמה.

מהצד השני השיטה הרווחת היום במערכת החינוך היא יותר של קבלת ההתנהגות כשאין בדרך כלל תגמול על התנהגות טובה ומצד שני ענישה או סנקציות כלשהם נשמרות בדרך כלל למקרים קיצוניים, כשהסברים ושיחות הן הדרך בה מנסים לדבוק בה, כדי לטפל בבעיות משמעת.

אני מודע לכך שיש יתרונות וחסרונות לכל אחת מהשיטות ויש דרכים נוספות ביניהם. אבל צריך לבדוק אילו דרכים מפיקות יותר תוצאות לטווח הקצר כדי לאפשר למידה נעימה ומשמעותית ולטווח הארוך בלגרום להם להיות אנשים בוגרים עם התנהגות מאוזנת ובריאה ועל פיהם לפעול.