מאת- צורי חסון

במפגש הזום האחרון שהיה לי כחלק מתוכנית להכשרת שליחים בה אני נמצא במכון "שטראוס עמיאל" בגוש עציון, ניהלנו שיחה עם זוג שליחים של המכון בורשה. הבעל מלמד שם בכולל את היהודים הפולנים המקומיים בכולל וגם עוזר בניהול הקהילה, הכוללת שמונה מאות משפחות ומרכז יהודי תוסס עם עשרים אלף עוקבים בדף הפייסבוק שלהם. אשתו משמשת ככתובת יהודית עבור נשות הקהילה, היא לומדת איתם בחברותות ועושה עמן פעיליות שונות. יחד שניהם מארחים את חברי הקהילה לארוחות שבת ולחגים.

במהלך השיחה אחד המשתתפים העלה שאלה לגבי המסעות לפולין והאם יש להם אינטראקציה כלשהי עם אותם תלמידים שמגיעים לורשה כחלק ממסע השואה לפולין. השליח איתו דיברנו אמר לנו ענה שלא ושהוא חושב שזה מאוד חבל, שמי שמוביל את המסעות מלמד את התלמידים רק על מה שהיה לפני השואה ומה שהיה בשואה, אך אין התעסקות במה שקיים באותם מקומות לאחריה והעובדה שהקהילות באותם מקומות משתקמות ואפילו פורחות. הוא הוסיף גם שלדעתו היה יכול להיות נפלא אם אותם נערים היו לומדים יחד עם חברי הקהילה לקצת זמן ומכירים אותם, דבר שלדעתו יכול לחזק ולשמח אותם. הרבנים שהיו בתכנית הסכימו איתו על הצורך לחבר את הדור הצעיר לקהילות בתפוצות ולהציג את העובדה שישנם חיים במקומות אלו גם אחרי החורבן.

כנגד זה אחד מחבריי ללימודים אמר את דעתו שעשה רושם שהייתה דעה של אנשים נוספים במפגש והיא, שיש סיבה שמראים לאותם נערים שמגיעים למסעות בפולין תמונה של אותו חורבן שקהילות אלו חוו מבלי להראות את ההשתקמות שהן עוברות בשנים האחרונות. טענתו הייתה, שבסופו של דבר מערכת החינוך ההישראלית רוצה להעביר מסר, שאומר שזה מה שקורה ליהודים כשהם נמצאים בגלות ללא מדינה משלהם, לכן המקום הנכון עבור יהודים הוא ארץ ישראל. אפשר להתווכח לגבי המסר הזה והמשמעות שלו, אבל בסופו של יום הציונות החילונית, זו שהקימה את מדינת ישראלועדיין מנהיגה אותה, מתבססת על מסר זה עוד מימי הפוגרומים של סוף המאה ה19, שהניעו את בנימין זאב הרצל לעורר הרחבי העולם היהודי והלא יהודי את רעיון המדינה היהודית. כמובן, שדבריו עוררו תגובה מעט נרגשת, מצד הרבנים שמנהלים את תוכנית הלימודים שלנו ומכשירים אותנו להיות שליחים בקהילות יהודיות בתפוצות ולחזק אותן ולא להיות עובדים של הסוכנות היהודית ולהעלות אנשים ארצה.

הדיון הקטן הזה שהיה לנו במהלך מפגש הזום שלנו משיק לשאלה רצינית ביותר, שמעוררת דיון די רחב באמצעי התקשורת על ידי רבנים ומנהיגים יהודים. השאלה היא: איזה יחס אנחנו אמורים להפגין כלפי יהדות התפוצות, האם עלינו לחזק את הקהילות עצמן או לקרוא להם לעלות לפני שיהיה מאוחר מידי?. שאלה זו עלתה לכותרות לאור משבר הקורונה שהכה בצורה די קשה שלוש מהקהילות היהדיות הגדולות ביותר בעולם מחוץ לישראל, הקהילות בניו יורק, פריס ולונדון. בנוסף לכך מספר האירועים האנטישמים שהיו בעלייה לפני משבר הקורונה עלו אף יותר בצילו. ואם זה לא מספיק אז גם ההפגנות האלימות והביזה שפוקדות את ארצות הברית והביאה לפגיעה בלא מעט מוסדות יהודים מחדדות עוד יותר את אותה שאלה.

לדעתי היחס שאנחנו צריכים להפגין כלפי יהדות התפוצות צריך להיות משולב משני דברים. מצד אחד אנחנו כן צריכים לחזק אותם להראות להם שאנחנו איתם בצרתם ואפשר למשל לעשות פרוייקטים משותפים עם בתי ספר יהודים ברחבי העולם. אך מצד שני, למרות שאנחנו צריכים לגלות הבנה שקשה לעזוב שפה, תרבות, פרנסה, בני משפחה והחששות מהלא נודע, כן צריכה להיות קריאה חדה שהגיע הזמן לחזור הביתה למקום, שגם אם לא הכל שם גן של שושנים וישנם לא מעט אתגרים, זה המקום שהם באמת יוכלו לקרוא לו בית ובשילוב כוחות נוכל להתמודד מול אתגרי ההווה והעתיד.