מאת צורי חסון

הימים האלה לקראת סוף השנה שכבר כמעט כל החומר כבר נלמד ואנחנו והתלמידים רואים את עצמנו כבר בחופש הגדול עם כל הנגזרות שלו. הם ימים לא קלים עבור מחנך בכל שנה כשהוא צריך להתמודד עם תלמידים שכבר מרחפים מחוץ למשמעת הלימודית והוא צריך עדיין להעביר חומר מסוים ולקיים שגרת לימודים בכיתה. דברים אלה נכונים לכל כיתה אבל במיוחד לכיתות ו’ שמסיימים את בית הספר היסודי ולא רק שהם נמצאים עם רגל וחצי בחופש הגדול, אלא הם נמצאים עם רגל וחצי מחוץ לבית הספר.

כל זה נכון לכל שנה רגילה, אבל כמו שאנחנו יודעים ש”בזכות” הקורונה השנה הזו היא הדבר הכי רחוק שיש מלהיות שנה רגילה. וכמובן שיש לזה משמעות גם לנושא שדיברנו עליו מקודם, מכיוון שבשל מגיפת הקורונה נוספו נהלי משמעת נוספים שצריך לאכוף על ילדים שכבר לא בדיוק חיים את חיי בית הספר. בנוסף לזה ישנם הגבלות על יציאה של הילדים לחצר, דבר שמונע מהם לשחרר קצת אנרגיות וגם מונע מאיתנו לקיים פעיליות שוברות שגרה בחוץ. אם זה לא מספיק אז יש כוונה להאריך את שנת הלימודים עד אמצע חודש יולי. אשתי שהיא מחנכת כיתות ו’ כבר לא יודעת מה לעשות.

עם כל זאת, לדעתי הבעיה המרכזית שעושה את הימים האלה, לקשים ביותר עבור מחנכי כיתות ו’ היא המניעה שיש על מסיבות סוף שנה. כל מי שהיה תלמיד או מחנך בכיתות האלה יודע שבחודש האחרון שכולם כבר נמצאים באווירה של חופש הוא עובר בדרך כלל בחזרות והכנות למסיבת הסיום וככה הימים האלה עוברים ברוגע יחסי. אבל השנה אין מסיבות מיוחדות עם ריקודים, שירים והצגות שהילדים מששתפים והורים מגיעים לצפות בהם. במקום זה כל בית ספר מכין לעצמו איזה טקס אלטרנטיבי כדי לציין את סיום הלימודים של אותם תלמידים, דבר שמצריך מהצוות החינוכי הרבה עבודה ויצירתיות.

בפרשת קרח אותה אנחנו קוראים השבוע אנחנו רואים מצב דומה לזה שתיארתי, שמתקיים אצלנו בבתי הספר. עם ישראל יצא ממצרים ולאחר מכן הוא היה כל הזמן היה עסוק בארועים גדולים כמו מעמד הר סיני, בניית המשכן וחנוכתו. ואז כשהם מתכוננים לאירוע הגדול ביותר מבחינתם שהוא כניסה לארץ המובטחת, כיבושה ונחילתה. מגיע חטא המרגלים שמביא איתו הפסקה של כל התכנונים שהיו ושהייה של 40 שנה במדבר בלי תוחלת חוץ מאובדן כל הדור.

בהמשך די מהיר, ממש כמו כמו הילד ההיפראקטיבי שמתחיל לרקוד לעצמו איך שמתחיל השיעור, מתחילות הצרות להגיע. הדבר הראשון שמגיע הוא קרח שמערער על הסמכות והכח שניתנו למשה ואהרן ולהמריד קבוצה רצינית של אנשים מהעם. לאחר שקרח וקבוצתו נבלעו באדמה יחד עם כל רכושם, התחילו חלקים גדולים מהעם להתלונן על זה שמשה יזם את מעשה הריגתם, דבר שהביא לחרון אף של הקב”ה ולהתחלת מגיפה שהרגה 14700 אנשים בעם.

הפיתרון של הקב”ה היה לתת לאנשים בעם חלק ועשייה שיתנו להם שייכות. מפני שעד אותה נקודה מי שהוא לא בעבודת הכהונה נראה כאילו הוא מנותק מעבודת הקב”ה וסתם מסתובב במדבר ללא מעש. הוא התחיל בלתת לבני לוי ציווי על הפרשת מעשר לכהנים שיראה שגם להם יש חלק בכהונה והם שותפים איתם בעבודתם. בנוסף לכך בני לוי גם קיבלו מעשר מבני ישראל דבר שנתן לכל אחד בישראל שותפות בעבודת המשכן על ידי חיבור לעבודת הלווים ולעבודת המשכן.

כך גם לדעתי עם התלמידים שלנו אנחנו צריכים למצוא פרוייקט שיגרום להם להרגיש שייכים ולרצות להגיע לבית הספר ולא רק להעביר את הזמן, אני יודע שזה קל להגיד, אבל אם יושבים כמה מחנכים ביחד ומנסים להפעיל קצת את שריר היצירתיות שלנו אפשר למצוא דברים לעשות גם עם ההגבלות הקורונה מולם אנחנו עומדים.