מאת וייל לוין-

שנת 2020 תיזכר כשנה שבה העולם כולו נעצר, הכלכלה עברה שינוי מאסיבי ואנשים ברחבי העולם נסגרו בבתיהם. נראה כי התרחקות חברתית נגעה בחברה כולה, וכולנו התנסנו במשאבים חדשים כדי לעזור לעצמנו להרגיש פחות מבודדים חברתית ולהגדיל את הקשר שלנו לא רק עם בני גילנו אלא גם לאמונותינו.

השתתפנו בשיעורים דרך פלטפורמות וירטואליות. לימדנו דרך פלטפורמות וירטואליות. אירחנו סדרי פסח וירטואליים, קבלות שבת וירטואליות, הבדלות וירטואליות, הכל וירטואלי. ובמקום להתלונן, עשינו את ההפך והסתגלנו יתר על המידה. הגענו להבנה שאנחנו יכולים למעשה לשמר את המסורות שלנו למרות שאיננו נוכחים פיזית בקהילה. הוכחנו לעצמנו שאם נרצה, זו יכולה להיות מציאות. ישנם גם מקרים מפתיעים שמעוררים את תשומת ליבנו, מקרים בהם אלו שבמהלך חיי היומיום שלהם מרוחקים מהמסורת והטקסים היהודים, ביקשו למצוא נחמה באמונות היהודיות בתקופה זו. הם עשו זאת על ידי התייעצות עם רבנים ומנהיגים רוחניים והשתתפות בקבלת שבתות וירטואליות ובדיונים הווירטואליים השונים המתקיימים.

מכאן נוכל לומר בקלות כי אנשים רבים, שנמצאים במצבים כה קיצוניים, מבקשים להיצמד למשהו שהם יכולים להאמין בו, אך אנו יכולים גם לומר כי הכליאה הפיזית החיצונית חושפת כליאה פנימית שאנו מבקשים לשחרר, לפחות לטיול קטן.

נושאים רבים עולים כאשר השגרה היומית שלנו מתערערת. איננו יכולים להמשיך בחיינו כרגיל ואנחנו מנסים להסתגל. לעיתים אנו עשויים להרגיש כאילו הכל בשליטתנו לחלוטין, ואילו ברגעים קצרים או ממושכים אחרים אנו עשויים להרגיש כאילו אנו טובעים בכוס מים. הכל נראה אפור, ואנחנו שוקעים בלחץ וחרדה. למרות שזה עשוי להרגיש כאילו מצב זה הוא ייחודי לחיים במאה ה21, אנו יכולים ללכת לתורה כדי למצוא כיצד טקסט, שנכתב לפני אלפי שנים, המצליח לתאר תחושת אי ודאות דומה. בתחילת ספר בראשית קראנו:

"בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד.. " (בראשית 1: 1-5)

אנו יכולים לראות מהטקסט הזה שהיה חושך שקדם לאור, ושכדי שיהיה אור צריך ליצור אותו. ללא ההכרח, לא הייתה יצירה או שינוי. למעשה האור, ממש בראשית דרכו היה מעורב עם החושך והיה צורך להפריד אותו, לנתק אותו מהחושך, על מנת שהוא יתפקד. בשורות הבאות ה' קרא את ליום אור, כלומר לאור וליום יש את אותה המשמעות. למרות שיום, כפי שאנו סופרים אותו, כולל את חושך הלילה עם אור היום, אלוקים בחר לבטל את זה למשמעות מאירה יותר. אנו יכולים לקרוא זאת גם כדי לומר שכל רגע של חושך אחריו מגיע רגע ההארה. כמובן, יהיה יפה לחשוב שכל חיינו צריכים להתמלא באור ובהארה, אך התורה מראה לנו כי אנו זקוקים לחושך בכדי שיהיה לנו אור, ומרגעי חושך אנו יכולים ללמוד. לעבור את החושך עוזר לנו להבין שיש מכשולים להתגבר עליהם וקשיים להתמודד, אך יש שמחה והזדמנות שמצפה לנו בסוף.

על ידי התנסות במצבים קריטיים לאורך חיינו, אנו יכולים להתחיל להבין מה בריא ומה יכול לעזור לנו. עם זאת, הישועה תבוא רק אם נקשר ביניהם בכנות באמצעות הרגשות שלנו. זה דורש שנכיר את מה שקורה לנו, ושאנחנו רוצים לחוות שינוי ולהתחבר למקור נחמה חדש בצורה בריאה. חיבור ברמה הרגשית יאפשר לנו להכיר את עצמנו טוב יותר, ולעזור לנו ליצור קשרים טובים יותר עם אחרים. כמחנכים יהודים, ההזדמנות בתוך החושך הזה גדולה עוד יותר, שכן יש לנו את הסיכוי להדריך את המחפשים. אנשים מושיטים יד אלינו, ובעזרת הכלים שיש לנו, אנו יכולים לקחת אותם ביד (הווירטואלית) ולהביא אותם איתנו, אפילו כשאנחנו ממשיכים במסעות שלנו.

התורה מלמדת אותנו כי בסוף חייו של משה הוא התעצב כשהבין כי לא יוכל לראות את הכניסה לארץ המובטחת. אנו יכולים ללמוד מכך שגם האיש שעשה כל כך הרבה עבור העם היהודי, האיש שהשיג כל כך הרבה, שאף דיבר פנים אל פנים עם אלוקים לא יכול היה שלא לחוש עצב. אפילו אדם כה מצליח כמו משה עובר עצב ותקופות חשוכות. בתקופה בה אנו מחפשים ללא הרף, נואשות אחר דרכים להתמודד עם החרדה והעצב שלנו, חשוב גם למצוא מקלט ברגעי האור ולהציץ קדימה אל העתיד לבוא. משה מצא תקווה. הוא מצא זאת כשהבין שבעוד שהוא לא ייכנס לארץ המובטחת, עמו יעשה זאת. אפילו כשאנחנו עוברים רגעים של עצב, עלינו לראות שבעזרה לאחרים במסעותיהם, זרענו מחר טוב יותר ונמשיך לזרוע את זרעי התקווה. בעתיד מלא תקווה זה עלינו למצוא מקלט ולהזכיר לעצמנו שהשמש תעלה עוד הרבה פעמים.